למה תמיד אני בסוף לבד?

פני נמחצות בחלון ומחשבות רצות במוחי ואני,תנחשו,עצובה ועזובה. כולם עסוכים בלשיר על אדון סאטלה ובלשחק במה שזה לא יהיה רק תמיד ניקול מצמידה פניה לחלון ומנסה לא לדבר כי היא…? כן אף אחד לא יודע אבל ברור שאני חושבת ואם אני חושבת ולא מדברת סימן שאני זקוקה לבן אדם שידבר איתי. "את בסדר?" אני רק הנהנתי בסימן של חצי כן וחצי לא וחזרתי לחלון. בית קברות ישן. אההה, מוחי מתעורר והתמונה נכרתה בזכרוני. תמיד תמונות יכולות להישאר הצלי המון זמן כמו מגיל שלוש ותמונה זו גם. אני יצאתי מעולמי לרגע אבל עדיין לא היו זקוקים לי וכשכן אני עוזרת אז כבר רציתי לחזור לחלון אבל פתאום עניי דמעו. זה לא מקומי… מקומי שם איפה שמבינים אותי וחושבים שאני יפה וגם מספיק טובה כדי לחבב. והמקום הזה רחוק וקרוב אלי אבל קרוב בגלל שלוש שעות טיסה ורחוק במלחמה. הפנים שוב הוצמדו לחלון ועניי עוצפו דמעות. המקום הטוב ביותר הוא מקום בו כולם האחים שלך בכוונה של קשרי חברות והבנה…

(מה שלא יקרה לגורת חתולים כמוני)