זה יעזור אם אני אגיד בבקשה? ~עצוב~

התאספנו מול הקבר. לא. זה לא קבר. זאת סתם קופסת אבן חסרת משמעות.
אחי החזיק בכתפיי, נשען, מנסה לשאוב מתוכי כוח. אבא עמד בצד והביט באותיות, גם כשסבא נפטר לא ראיתי את העיניים שלו כל כך.. פגועות.
דמעות חנקו אותי, כל דקה במשך היום הן איימו לפרוץ החוצה, 'לא.' חשבתי לעצמי, את לא תבכי כאן, לא מול כל המשפחה שגם ככה באבל נוראי.

סבתי פותחת את הפה כדי להתחיל לדבר, אבל היא לא מוצאת מילים.
מהפה שלה יוצאת אנחה, והיא טומנת את ראשה בכתפיי דודתי.

לאף אחד אין באמת מה להגיד.

אני מרגישה את הנשימות הכבדות שלי משתחררות אל האוויר הקפוא, אני מנסה לעטוף את עצמי חזק יותר עם המעיל, אבל הוא לא מחמם.
אני רגילה שהיא מחבקת אותי.

"למה?" יוצא קול מפיו של אבי, קול חנוק ומבולבל, גם הוא לא מבין את משמעות הדבר. היא מתה.
אני יורדת על ברכיי ונושקת לאבן הקרה, זרם עובר בי ושפתיי קופאות מקור.
היא כל כך קרובה אליי, ממש כאן בתוך הקבר הזה, אבל היא כל כך רחוקה.

"תחזרי אליי.. בבקשה" אני פולטת, הגעגועים מציפים אותי. למה היא הלכה? למה השאירה אותי לבד?
הדמעות החמות זורמות במורד לחיי ומחממות את פניי הקפואות, אני רוצה לדבר איתה. אני רוצה לקרוע את הקבר לגזרים ולהעיר אותה. אבל היא לא תתעורר.
אני חובטת באבן, והבכי שלי מתגבר.

אמא למה עזבת אותי?