למה לא קורה לי שום דבר מעניין בחיים? – לתחרות של מלאך ספיר.

הגשה ZoeyAngel לתחרות של מלאך ספיר.
רציתי רק לציין שניסיתי להגיש ברמה כמו שאני מוצאת בסיפורי ערסים, כי אני בעצמי יכולה גם בשפה הרבה יותר גבוהה.

השמש הסתננה מבעד לתריס, מגיעה בדיוק לעיני, אבל אני לא שמה פס. הסתובבתי על צידי וחזרתי לישון. "מלי!!!!! קומייייי!!!!" צורח אבא בתסכול מלמטה. "לא, חיבים, לצרוחחחחחח עליייי!!!!!!!" אני צורחת בחזרה. אני מעיפה מבט בטלפון שלי, אין הודעות חדשות מאקסבייר. "פאקינג שיט!!!! אבאאאאא למה לא הערת אותיייייייי!!!!!!!" אני מתלבשת בשיא המהירות ורצה לחדר המקלחת בו אני מברישה שיניים ומתאפרת. אני כמעט תולשת את השיער שלי בניסיון ליישר אותו, אבל התוצאה שווה את זה- השיער שלי (נראה, לפחות) חלק ונטול קשרים. אני טסה למטה, חוזרת למעלה כשנזכרת ששחכתי את התיק, ויורדת סוף סוף. "בוקר טוב מותק שלנו" אומרת אמא. אני מתה על אמא שלי, כל דבר טוב ירשתי ממנה. אבא זה כל השאר.. "בוקרטובאמאלאביו" אני מספיקה לאמר ומרביצה ריצה בעודי חוטפת את הסנדוויץ' והשוקו שאמא הכינה לי. בסוף הגעתי לתחנה באיחור, קטן יחסית. אני עולה על האוטובוס האחרון, ומתיישבת ליד אחד הערסים. "מלי! מה קורה?" הוא שואל. ריח של סיגריה נודף ממנו אבל אני מתה על הריח הזה (למה אתם מכריחים אותי לעשות לעצמי את זה?). יש לי מוניטין בבית הספר, כאילו, מוניטין אמיתי. שנה שעברה זכיתי בתואר "התחפושת עם הכי הרבה תמיכה" בפורים. רק עליתי על הבמה וכבר מלא ילדים התחילו לצרוח את השם שלי.. בעיקרון כמעט כל הבית ספר אומר לי שלום כשאני עוברת לידו, כי אני כזו קשוחה וחצופה והם לגמרי מעריצים אותי. אני לא דיווה, באמת. אני סתם חושבת שאני יותר טובה מכולם- שזה בכלל לא אותו הדבר!
רק כשאני מגיעה לכיתה אני מבינה שאין לי שיעורים. "דאמיט!!!" אני חוטפת את המחברת של אור, שהיא הילדה הכי חכמה בשכבה. היא קצת מתרגזת אבל לא אומרת כלום, כי היא יודעת שאני סתם אצעק עליה אחר כך. אני מעתיקה ואז מחזירה לה את המחברת. רואים שאני נחמדה? אקיצר המורה נכנסת ואני מתיישבת לבד מקדימה. אחד הבנים מנסה להתיישב לידי, אבל אני נועצת בו מבט עד שהוא עוזב (טכניקה יעילה האמת). אני לא יודעת מה הקטע שלהם לאחרונה, מאז שנה שעברה הם ידידותיים אלי. זה בטח כי אני יפה ומוכשרת. אני מתחילה לעבוד על הסיפור הבא שלי, שמוקדש לציור מהמם שלי של נסיכה מכשפה מהממת לאב3> בשם סילם, מתעלמת מהמורה הזקנה שנכנסת, ומזמזמת שיר פופ דביקי של טיילור סוויפט. (פופ זה לא דביקי!) אחרי השיעור אני דורשת מאור לכתוב לי ביומן את השיעורים שהיו היום, כי אפילו לא טרחתי להקשיב. לאור יש חולשה אלי כי היא חייבת לי: פעם היינו חברות הכי טובות, כאילו בכיתה א', ואז ההורים שלה העבירו אותה בצפר, והילדים ממש התעללו בה שם ועשו עליה חרם. אז נורא ריחמתי עליה ועברתי גם- כדי שהיא לא תהיה לבד. פתאום יום אחד היא באה אלי ואמרה: "מלי תשמעי, יש לי רעיון. אז נכון בטבע החזק שורד? אז זהו, אני לא חברה שלך יותר." ואז היא התחילה לעשות עלי חרם, וכולם הצטרפו. זה ממש גיבש אותם, אז היא נעשתה מקובלת. ובגלל שעשיתי לה ריגשי אז עכשיו היא גם חייבת לפצות אותי. אני בודקת את הטלפון שלי שוב, הוא עדיין לא כתב לי.. אני כל כך מתוסכלת, למה האידיוט הזה לא עונה לי? אני מנסה להשיג קצת צומי עם כל מני טקסטים כמו "אלוהים אדירים איזה מגניב חח" וכאלה, שהוא יסתקרן ויענה. הוא טיפוס מוזר, האיקסבייר הזה. לומד בבית והכל. פגשתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי קטנה ובאתי לסתומה הזו אור. היא אחותו, ולכן איכשהו יצא לי לראות אותו: ואחרי כמה שנים גם להשיג את המספר שלו. נפגשנו כבר כמה פעמים, תמיד בפארק. הוא היפי כזה.
היום בערב אנחנו חוגגים שבוע ביחד. החלטנו להיפגש בגן האקולוגי, רק כי הוא כזה חמוד ומסניף פרחים וכאלה. אני לובשת את החולצה הורודה עם הכיתוב הכי אופטימי שלי ויוצאת. ממבט ראשון אני כבר שמה לב שמשהו לא בסדר. "איקסבייר! מה ניש?" אני צווחת ובאה לנשק אותו, אבל הוא נרתע. "מלי, אני חייב לאמר לך שלא הייתי כן איתך." הוא אומר. "בגדת בי? יא זבל!" אני צורחת. "לא!" הוא צועק בחזרה. "אני לא אנושי." הוא אומר בביישנות. "אתה ערפד?" עיני התרחבו. "כן." הוא אומר. "תראה לי את הניבים שלך!" אני מתחננת. "חחח סתם אני פיה!" הוא אומר ומתקווץ לגודל של אגודל. "אתה צוחק עליי?" התבוננתי בו. "לא. רוצה לבוא איתי ועם אור לעולם הפיות הקסומות ולחיות באושר ועושר לנצח?" אור צצה מאחורי עץ עם כתר פרחים. "מה לגבי.. לא!" אני צווחת ומרסקת את שניהם ברגלי. לעזאזאל. כמעט הצלחתי הפעם..
למה לא קורה לי שום דבר מעניין בחיים?