למה הכל חייב לחזור ולעלות???

זה ארוך אבל מקווה שתקראו כי זה משהו שבאמת בה מכל הלב שלי ואין לי כוח לערוך אותו ולקצר אותו.
אתם יודעים מה זה שמישהו הורס לכם את החיים?
הורס את כל מה שידעתם על עצמך?
מנפץ לך את כל החלומות שלך?
מערער את כל הבסיס שלך?
לא רק את הנפש,את הכל.
אז זה מה שקרה לי השנה.
ועוד ממי?
מהמנהלת שלי.
נשמע לכם מוזר ולא ברור,נכון?
אז ככה, קודם כל הקדמה.
אני מחוננת. לכל מי שטעה עד היום וחשב שמחונן זה מישהו חכם אז שידע שזה לא נכון. מחונן זה מישהו שקולט דברים מהר.
אז כן, י מחוננת. הייתי מכיתה ד-ו בתוכנית למחוננים בימי שישי.
ז עכו נחזור לעיקר.
מאומתמיד הייתי טובה בחשבון וגם אהבתי את זה. בכיתה א-ב הייתי חלק מהזמן בקבוצה שלמדנו עוד חוברת יותר מתקדמת. בכיתה ג' לא באמת למדנו חשבון(המורה יצאה שבוע אחרי תחילת שנה בערך לשמירת הריון וכל שבוע בערך החליפו לנו מורה כי עשינו למורות את המוות.) בכיתה ד' למדנו בקבוצות והייתי כ"כ מתקדמת שבסוף הייתי קבוצה של עצמי והייתח הכי מתקדמת. בכיתה ה למדתי פחות או יותר לבד. בכיתה ו' גמרתי. כל החוברות של השנה יותר מחודש לפני סוף שנה והתחלתי לעשות עבודות ממש מתקדמות שהמורה שלי נתנה לי ונבחנתי לתוכנית של בר-אילן במתמטיקה. למי שלא יודע מה זה התוכנית הזאת אז ככה, בכיתה ו וכיתה ז' יש תוכנית העשרה. לומדים חומר שלא נמצא בתוכנית לימודים. בכיתה ח-י עושים את כל הבגרויות במתמטיקה 5 יחידות.
זה היה החלום שלי פחות או יותר.
לעשות משהו שקשור במתמטיקה. כיוון ספציפי לא היה לי. אבל תמיד ידעתי(עד אז לפחות…) שאני טובה בזה ואוהבת את זה ורוצה לעשות עם זה משהו בחיים.
ואז טל הגיעה(טל זאת המנהלת שלי והיא הייתה השנה גם המורה שלי לחשבון פשוט כולם קוראים לה טל ולא המנהלת אפילו מורות).
וניפצה את זה.
זה התחיל בזה שהיא לא נתנה לי להתקדם. אח"כ היא לא תמכה בי בזה שנכנסתי לבר אילן. הגלל דהיא המנהלת גם היו המון שיעורים שהתבטלו לנו בגלל ישיבות וכו'.נשמע כיף,לא? לא כשזה פוגע בך להתקדם. לא כשזה מרחיק אותך מהחלום שלך. הרגשתי שאני מתחילה להתדרדר. ם לקבל בכל מבחן בחשבון 90 פלוס בלי להתאמץ, אני מקבלת 60 או 70 כשאני מתאמצת. אולי זה נשמע כאילו אני פגעתי בי. אבל לא, היא לא לימדה טוב ולא התייחסה לשאלות שלי ולא תמכה בי. הרי רק לחלשים צריך לעזור,לא? כי אם טובה אז את אמורה להסתדר לבד,לא ככה? לקראת פסח היה מבחן כדי להתקבל לתוכנית המשך,שהיא בעצם הדבר החשוב. הגעתי למבחן בטוחה בעצמי שאני יצליח. לא הייתי לחוצה בכלל וגם לא פחדתי כי אז עוד הייתי יחסית בסדר בלימודים. הגעתי למבחן ושברתי את הראש. נסעתי לשם במונית כמו שאני תמיד נוסעת כי זה רחוק מהבית ואבא שלי ביבודה ולאמא אין רכב. יצאתי אחרי 40 דק' כשאני שבורה לגמרי. כשאני מרגישה שהחלום שלי התנפץ. כשבא לי לצרוח, לצרוח עד שלא יהיה לי יותר אוויר!! לצרוח כי העולם שלי מתמוטט!! התקשרתי לאבא שלי שעדיין היה בעבודה כי הוא לא חשב שאני יגמור כ"כ מהר את המבחן. הוא שמע שאני שבורה והסברתי לא שלא ידעתי כמעט כלום. הוא אמר שהוא יצא עוד כמה דק' ושבינתיחם אני יחכה לו בפנים. בינתיים הוא כנראה הצקשר לאחיות שלי אן משהו, להודיע להם מה קרה. מיד אחותי התקשרה וניסתה לעודד אותי. הרגשתי רק שעוד יותר בא לי לבכות. כשבא לי להיות במיטה שלי ולצרוח ולבכות, אבל אני לא יכולה כי אני תקועה 40 דק' נסיעה מהבית בלי דרך לחזור במקום שאני מכירה פחוץ מחצי שנה בלי אף אחד שמכיר אותי ומבין אותי כשהחלום שלי והבסיס שלי מתרסקים. עוד אחות שלי מתקשרת מנסה לנחם. אני מחכה עוד קצת ואבא שלי מתקשר להודיע לי לצאת כי הוא עוד 2 דק' שם. אני יוצאת ןמדברת איתו וחצי מתחילה ךבכות והוא מנחם אותי ואומר לי שלא נורא. יום אח"כ היה לי שיעור עם טל. בסוף השיעור ניסיתי לדבר איתה. היא אפילו לא הסתכלה עלי מתי שאנחנו מדהרות תוך כדי הליכה לכיוום החדר מורים. היא אלת אותי מה לא ידעתי ואני מסבירה לה. אתםנ יודעים מה הייתה התשובה שלה? "איו לי שום דבר להגיד לך חוץ מזה שבאמת ד ללמדנו את החומר הזה." ככה. מילה במילה זה נחקק לי בראש. ככה א ניפצה אותי לחלוטין. הלכתי לכיתה והתחלתי לבכו. חברות שלי באו אליי ושאלו מה קרה ו יכולתי להסביר להם. איך להסביר למישהו שביום אחד נהרס לך החלום ך וכל האדמה שמתחתייך נפלה. איך לעזאזל,איך??? וככה, שלב אחרי שלב כבר הפנמנו כל המחה ש דינעבוד והסיכוי היחיד הוא לערער אחרי שנקבל את התוצאות. אבא י התקשר למנהלת שלי לברר למה חנו לא יודעים כשכל בתי הסםר האחרים יודעים. התוצאה נשלחה למייל של אמא שלי כשהייתי בבר אילן. אחד הבנים התלהב שהוא התקבל ואני התקשרתי לאמא שלי. היא אמרה לי שהיא ממש ממש מצטערת אבל לא התקבלתי. זהו. נהרסתי לגמרי. עד עכדיו יעולתי לקוות שהניחושים שלי היו נכונים.(אחרי הכל,מבחן אמריקאי) רציתי לבכות אבל לא יכולתי. באותו הזמן גם המורה שלי כבר ידע מה קרה.אחד הבנים שאל אותי התקבלתי. אמרתי שלא, בפנים חסרות רגש. רציתי לבכות בתוכי אבל כבר ידעתי והפנמתי את זה. המורה הגיע ושאל את כולנו אם התקבלנו או לא. בסוף השיעור הוא אמר לי שהוא רוצה שאני יגיש עירעור כי הוא יודע שאני מספיק חכמה בשביל. וני מתאימה לתוכנית.
היה היא שכדי להגיש ערעור צריך מכתב המלצה מהמורה.
דיברתי עם טל והיא אמרה לי שבתחילת שנה היא הייתה נותנת לי אבל עכשיו היא כבר לא חושבת כי הציונחם שלי לא משהו אבל היא תראה מה תהיה התוצאה שלי במבחן שבדיוק היה והיא תחליט. היא אמרה לי "הייתי כותב ש****(אני שומרת את השם שלי אנונימי) היא תלמידה טובה והיא קיבלה ככה וככה והיא מצליחה " ובלה בלה בלה בקיצור. היא בדקה את המבחנים ולא קיבלתי מספיק בשבילה(79) אז היא החליטה שהיא לא מוכנה לכתוב לי מכתב המלצה. המחנכת שלי לא ידעה על זה כלום. היא ידעה שאני בבר אילן, אבל היא לא ידעה את כל הפ. הסברתי לה והיא הייתה בשוק. אבל מה לעשות, אם הציונים שלי לא טובים אף אחד לא יכול לגרום ךה לכתוב מכתב המלצה על משהו שהוא כביכול שיקרי.אבל ידעתי, ידעתי שאם אני ילך לשם וילמד עם מורה שהיא לא היא,י יצליח. שכחתי להזכיר, שבהמשך אני ואבא שלי גילינו שכל הקצב לימודים שלנו הוא בפער. יותר משלושה חודם בגלל הקצב לימוד שלנו. וזה מה שהרס את הכל. היא.
מהרגע שהיא לא הייתה מוכנה להגיש מכתב המלצה זה היה אבוד לגמרי. המורה שלי ב אילן רצה לדחוף את העירעור שלי הכי גבוה שה יכול כי הוא האמין . אבל טל לא. טל לא האמינה בי. טל הרסה אותי. עכשין אתם בטח לא מבינה למה אני אומרת שהכל חזר, אז ככה. בסוף שנה בשיעור האחרון, היא נזכרה להגיד לנו ש"אני נורא מצטערת אם פגעתי במישהי בזה שהיא הייתה גם מנהלת כי היא יודעת שזה ביטל המון שיעורים וכו'" ואני חושבת למי, אם? אם פגעת? כי זה לא אם. את פגעת. את פגעת בי. הרסת את לום שלי. את כל האדמה שלרגלי את הפלת. היא אמרה ששנה הבאה היא לא תהיה מורה מקצועית כי היא ראתה שזה קשה לה להיות גם מורה מקצועית וגם מנהלת(המנהלת התפטרה והיא קוגם הייתה מורה מקצועית באולפנה ורק עכשיו היא נהייתה מנהלת). נזכרתי בזה היום כשדיברתי עם חברה. מי תהיה המורה שלנו שנה הבאה אם היא בטוח לא תהיה. נזכרתי במשפט שהיא אמרה בסוף שנה והכל פשוט חזר אליי. ההרגשה של התנפצות חלום ואיבוד הדרך. מיותר לציין שאני שונאת אותה. מבחינתי היא הרסה לי את החיים. ושמאז התדרדרתי בחשבטן עוד יותר. כי כשאתה מרגידאתה לא טוב, ולא מאמינים בך, אתה צונח.
הייתי חייבת לפרוק ותקחו בחשבון שזה כתיבה של 2 בלילה בלי עריכה כלשהי.