זה לא אשמתך

יום שני, אחי בכיתה א' ואני בג' ,יום של אבא ואנחנו מחכים ביציאה מבית ספר שהוא יבוא לאסוף אותנו. הוא מגיע ואני יושבת מקדימה ואחי יושב מאחוריי. התחלנו לנסוע ואבא מתחיל את המונולוג הרגיל, צעקות וקללות על איך שכולם דופקים אותו ומספר לנו, או בעיקר לי כי אחי היה פשוט בוהה בחלון, על כל המשפטים שהוא נמצא בהם, על זה השופט בן ז***, והמדינה רודפת אחריו ואיך תמיד העולם יהיה נגדנו.
הגענו הביתה, וסבתא כבר הכינה את השולחן לארוחת צהריים.
אנחנו יושבים ואוכלים בזמן שאבא ממשיך ורק מתעצבן יותר.
ואז אחי שאל את השאלה ששנינו עד היום מייחלים שהוא לא שאל, הוא ביקש את הכוס פלסטיק שלו ושהוא רוצה לשתות בה ולא בכוס זכוכית, וזה היה הרגע שאבא נשבר. הוא התחיל להתחרפן ולצעוק עליו שהוא מפונק וישלך להביא את הכוס לעצמו. אני יושבת שם ומתה מפנים אחי הסתכל עליי בעיניים כאלה עצובות שאני לא אשכח אף פעם, אבל שנינו ידענו שאסור לי לקום ולעזור לו. אחי המסכן ניסה להגיע לכוס שלו לבד אבל נפל מהכיסא כשהוא ניסה להגיע לארון. אני ישר קפצתי והוא התחיל לבכות. אבא התחיל להתחרפן, התחיל לזרוק עלינו את הצלחות עם האוכל אחת מהן פגעה לי בראש והתחלתי לדמם. אח שלי כל כך פחד עד שהוא עשה פיפי במכנסיים וזה היה הסוף שלנו היום.
סבתא שלי שכבר ידעה מה הולך לקרות לקחה את אחי מהר לחדר שלה ואני נשארתי שם במטבח עם אבא.
עד היום יש לי צלקת במצח שתזכיר לי את היום הזה, ואני לא רוצה לדעת איזה צלקות נשארו לאחי בזמן שהוא יושב בחדר של סבתא שלנו בוכה מלא בפיפי ואוכל ושומע את הצעקות של אבא ואת הבכי שלי. בסופו של יום הדבר היחיד שאני מייחלת לו שאחי לא ירגיש שהוא אשם במה שאבא שלי עשה לי, שהוא לא ירגיש שזו אשמתו שאבא יצא עליי, שזה לא אשמתו שאבא שלנו לא נורמלי, ושיבין שזה פשוט לא אשמתו. זה כל מה שאני רוצה.
מאותו היום אחי הפסיק לבקש דברים ואני בחיים לא אפשרתי לאבא שלי לגעת באחי שוב גם אם זה אומר שאני צריכה להיות הקורבן.

ומה שהכי מכעיס אותי שיום למחרת שאנחנו מגיעים לבית ספר, אני עם פצע פתוח במצח שלא טופל וכחולים בכל מקום ואף אחד במערכת לא חשב להרים אצבע ולהגיד שמשהו לא בסדר, אפילו לא התקשרו לאמא שלי לספר לה.
וזה היה הרגע שהבנתי שאנחנו כלום למערכת והזדהיתי עם האמרות של אבא שלי.