למה אני שונאת ימי הולדת

“רגע, אז מתי היומולדת שלך?”
“יש עוד זמן”
“אבל מתי? שנעשה לך משהו.."
“יש עוד זמן”
כן, ככה תמיד אני מתחמקת מלציין את יום ההולדת שלי.
כששואלים אותי למה אני לא רוצה שיחגגו לי, אני אומרת שזה תמיד מביך אותי. זה גם בכלל לא משמח אותי שאני פחות ופחות ילדה, ויותר ויותר מבוגרת. מגיל 18 זה כבר לא משמח, כי אתה מתרחק מהילדות שלך.
וזה גם לא רק זה. זה גם זה שאני מרגישה שהחברות שחוגגות לי עושות את זה רק כדי שביום הולדת שלהן אני אעשה להן משהו. וזה מכניס אותנו סתם למעגל של מחויבות מפגרת.
אני גם לא אוהבת ימי הולדת של אחרים, שאני מרגישה שאני חייבת לעשות להם משהו אחרת הם יעלבו.
חכמים ממני כבר אמרו – שונא מתנות יחיה.
האמת שפעם אהבתי ימי הולדת, וכל השנה חיכיתי ליום ההולדת שלי.
בחטיבה היה מנהג כזה שבימי ההולדת החברים היו קונים לך בלונים, זה היה כך בדרך כלל בקרב הילדים המקובלים יותר, כי כולם רצו להתחבר איתם ולכן קנו להם בלונים.
אני ידעתי שלי אף אחד לא יביא בלונים, לא הייתי מקובלת. היו לי חברים, אבל לא רבים ולא קרובים. כל כך רציתי בלונים, רציתי שכולם יראו שיש לי יום הולדת, ושגם לי יש חברים שקונים לי בלונים. לכן ביקשתי מחבורת הילדים שהסתובבתי איתה שיקנו לי בלונים. כמובן שזו בקשה פאתטית, ושאין כל טעם בבלונים אם הם באו בעקבות בקשה ולא מתוך רצון חופשי של המעניק, אבל אז פשוט כל כך רציתי בלונים.
כשהם הביאו לי את הבלונים כל כך שמחתי, הרגשתי פתאום הרבה יותר מקובלת, ודאגתי להסתובב עם הבלונים בכל רחבי בית הספר כדי שכולם ידעו שלא רק שיש לי יום הולדת אלא גם שאני מקובלת ומוקפת חברים.
באותו יום חזרתי באוטובוס הביתה עם נוגה, אחת ה”חברות” מאותה חבורה שהסתובבתי איתה באותה תקופה, שלמעשה שררה בינינו שנאה הדדית די גלויה, אבל המשכנו להסתובב יחד מתוך נוחות וצורך. היא היתה מסוג הבנות שאת יודעת שהן שונאות אותך אבל לא ברור לך למה. בעקבות היחס שקיבלתי ממנה גם אני פיתחתי שנאה כלפיה.
בדרך דיברתי איתה על כמה אני שמחה שקיבלתי את הבלונים. אמרתי לה את זה גם כי זאת היתה האמת, וגם כי חשבתי שהיא תהיה מרוצה מכך, בהתחשב בעובדה שהיא אחת מרוכשות הבלונים. אבל כשירדנו מהאוטובוס והתחלנו לצעוד הביתה היא פתאום הסתובבה אליי ואמרה לי “תקשיבי, את מתנהגת ממש מגעיל. תפסיקי להתלהב”.
כשהגעתי הביתה לא הפסקתי לחשוב מה עשיתי לא בסדר. היא היתה מסוג הבנות שגורמות לך להרגיש שעשית את הדבר הכי לא בסדר בעולם, אפילו שאתה לא יודע בדיוק מה עשית.
כמו סמרטוט, מחלתי על כבודי, ושלחתי לה הודעה שאני כל כך מצטערת ושהתנהגתי לא בסדר ושיותר לא אתנהג ככה. כל זאת, למרות שלא באמת הבנתי מה עשיתי כל כך לא בסדר, אלא רק מתוך חוסר רצון לגרום לריב ולפיצוץ.
שנה לאחר מכן כבר לא ביקשתי שום בלונים.
ערבבו לנו את הכיתות ויצא שהייתי באותה כיתה עם מישהי שהיה לה יום הולדת באותו תאריך כמו שלי. קראו לה אורן והיא הייתה הרבה יותר מקובלת ממני. ביום ההולדת ראיתי שאנשים אוספים כסף לקנות בלונים, עשיתי כאילו אני לא שומעת, אבל שמעתי. הם אספו כסף בשביל לקנות בלונים לאורן, וכדי למנוע חוסר נעימות ומצב שבו לשתי בנות בכיתה יש יום הולדת אבל רק אחת מקבלת בלונים, הם אספו כסף לבלונים גם בשבילי. שמעתי כמה שאמרו שהם רוצים להביא כסף רק בשביל הבלונים של אורן, אבל שוב, עשיתי כאילו לא שמעתי ובלעתי את העלבון בתוכי. הרגשתי שאני בכלל לא רוצה בלונים. שעדיף שבכלל לא ידעו שיש לי יום הולדת. שזה סתם מעיק על אנשים. בהפסקה הם הגיעו עם הבלונים. לאורן הביאו אשכול ענקי של בלוני הליום ענקיים שבקושי עבר בדלת. לי הביאו שני בלוני הליום קטנים, שכאילו כתוב עליהם “אנחנו עושים לך טובה”.
מאז אני שונאת ימי הולדת.