ללא כותרת

ח וַיְשַׁלַּח אֶת-הַיּוֹנָה, מֵאִתּוֹ–לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. ט וְלֹא-מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ, וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה–כִּי-מַיִם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל-הַתֵּבָה.

כמו היונה שנשלחה לאחר המבול גם אני לא מוצאת מנוח לכף רגלי בעולם.
אני רוצה לברוח למקום קסום.
למקום גולמי, שכל שינוי שחל בו מתחילת הזמן ועד קצו,
התרחש באופן טבעי בלא אדם.

אין לאדם כנפיים. וגם לא שורשים. משום מה, הוא תקוע בין הפטיש השמימי לסדן הארצי. מחכה למותו בבית. רודף אחר כל מה שאינו יכול להשיג, כי מה שהשיג כבר נשכח ממזמן, ולאחר השגתו, הוא לא הרגיש דבר מלבד ריקנות.

קחו לכם כמה שניות ללקק את הפצעים של המלחמה שעברה וצאו למלחמה הבאה.
הכי חשוב שתזכרו שחיוכים זה דבר מוזר.
כשבעלי החיים האחרים חושפים שיניים הם מאיימים שהם ישתמשו בהן, במידה ותשיגו את הגבול.
חוץ מהיונה שנשלחה לאחר המבול.