לכודה, מאבדת את עצמה.

מכורבלת כעובר, הייתה אז.
חששה מהעולם.
לא רצתה להיחשף. לא רצתה שידעו.
קול לא נשמע מגרונה מזה חודשים.
כנפייה נשארו מקופלות במקומן, בגבה הבהיר.
עינייה, סגלגלות כפרח הלילך, נישאו כל בוקר וכל ערב מבט מעלה, אל השמיים, אשר לא החזירו לה מענה לייאושה.
שם, מתחת לפטרייה הצחורה והקטנה, ישבה לה.

העצים ניסו לשכנעה להמריא, לראות את העולם הרחב.
החיות מיאנו בה לפרוש כנפיים ולשמוח מחדש.
אך היא, נשארה במקומה.
הם לא הבינו שאין הדבר כה קל. הלוואי שהיה.
הם לא ידעו מה זה להיות במצבה.
אז היא שתקה. לא העיזה לפצות את פיה ולדבר.
לא העיזה לנסות. לא העיזה לשחרר.

אך הם לא התייאשו. אמרו שהדבר יוכל לעזור לה.
שהמצב יישתפר, שדברים ייראו יפה יותר.
היא לא רצתה עזרה. לא רצתה להרגיש מרוחמת.
הרכינה ראשה ושתקה.
אך היא הייתה חזקה. לא כמו שכולם חשבו.
לא כמו שכולם ציפו.
היא לא נתנה לדמעות לצאת. היא לא נתנה לאחרים להיכנס.
הייתה בתוך עצמה, והתעלמה מהעולם.

והם עזבו.
עזבו אותה.
חדלו מלנסות.
לא ראו יותר.
התעלמו.
והשמש זרחה כל יום.
והחיים נמשכים.

והיא חשבה.
חשבה על היותה מפלצת, בעודה פיה.
חשבה על יקירייה, שנטשו אותה, בדיוק כשהזדקקה לעזרה.
ליד מכוונת. לחבר.
למישהו שיישאר לצידה. שיישאר, ולא יעזוב.
הם לא הבינו. הם לא ראו.
והיא לא יכלה להסביר.
ניסתה להתרומם, אך גופה התנגד.
והיא נכנעה לו.
הביטה בעיניים עצובות על הנשקף לפנייה,
ולא הסכימה לעוד.

הם ראו בה משוגעת.
לא הבינו מה קורה לה.
שאלו, אך היא לא ענתה.
ידעה שהם אך ורק סקרנים,
ולא מעוניינים לדעת ולהיחשף לאמת המכאיבה.
והם לא ניסו יותר.
שכבה לה שם, בין שמיכות העלים הדקות אשר לא הצליחו לחסום את הקור.
הם האשימו אותה. ראו בה את הגורם הרע לכל.

אט-אט, מצאה לה את דרכה להתנתקות ולהעברת הכאבים.
והיא התמכרה. יום וליל.
הדבר היה כסם החיים.
בלעדיו?
הייתה נשברת לרסיסים.

חדלה מלהאמין בטוב, ראתה רק את הרע.
כבר לא בטחה באף אחד.
גם לא בעצמה.
ניסתה לנשום עמוק ולשחרר,
אך כל מאמץ היה מיותר, וגופה נעשה חלש עוד יותר.

חלמה היא על העולם, בכל רגע שיכלה.
ידעה שהחלומות ישארו תמיד חלומות, ולא יותר.
אך לא הפסיקה לדמיין.
ניסתה לחיות בעולם משלה,
לברוח בדרך מיוחדת ומוזרה.
והיא הצליחה, מעט.
והייתה מאושרת לרגע קט.

לא ניסתה להשתלב, וגם לא לשמוח.
רצתה שהדברים יישארו כמו שהם.
לא ידעה דרך חיים אחרת.
לא רצתה להכיר.
עצמה עיניים ברגעי חולשה קשים וכאשר נמאס לה מבפנים.
צפתה מהצד על כל העולם, אך לא העיזה להתקרב.
הבינה כל דבר בשקט, אבל לא רצתה לדבר.

זה תפס אותה. חזק.
והיא התאמצה לשחרר.
אך ללא הצלחה. מאמצייה היו כושלים, והיא ידעה זאת.
היא רעדה. אך לא יכלה לפנות לעזרה.
חשבה על הימים שהיו.
על הזיכרונות שאבדו.
הכל סביבה פרח וצמח,
והיא קַטנה והצטמקה, כפרח נובל בקור הגובר.
והיא החלה לאבד כל תקווה.