לך לעזאזל.

בא לי קצת לבכות. בא לי קצת חיבוק. אני מתגעגעת. אני רוצה לברוח. מכל המציאות כמעט. חוץ מהעבודה.

הבטחתי ללכת איתה לים מחר. אבל אני רוצה לבד.

רוצה לבד.

אני רוצה לצעוק עליו, "יותר מחמישים ימי כיפור עברת בחיים שלך ןעדיין לא קלטת שאתה צריך ללמוד איך לא לכעוס?! איך להתנהג כמו בן אדם?!", ויותר גרוע, איך לא לצעוק על אחרים בגלל הטעויות שלך?.

אבל אסור לי. הוא אבא שלי. והוא יצעק כמה שבא לו. ואסור לי לומר לו מילה. כי אז הוא רק יאשים אותי יותר.

ומחר הוא יחזור להיות נחמד. אבל נמאס לי, באמת שנמאס לי, לחיות על קוצים.
על הפחד מהפעם הבאה שהוא יכעס. ומילא זה היה באשמה של מישהו.

עוד אפשר ללמוד לפעם הבאה.

אבל כשזה אשמתו?

שיצעק, תרכיני ראש ותשתקי. תני לו לצעוק, ואל תגידי כלום.

שיצעק. את תשתקי, למרות שהדבר היחיד שאת רוצה זה לצעוק עליו בחזרה, את כל האמת. והוא יודע אותה, את רואה לו בעיניים שהא יודע שאת צודקת.

הוא יודע שהוא אשם, אבל אם תגידי לו, הוא יכעס יותר.

אז את לא אומרת כלום.

רק השיניים שלך חורקות, האגרופים קפוצים.

וההרגשה הדפוקה הזאת שאף אחד בעולם לא יבין אותך אף פעם.

וגם אם יהיה כזה אדם, זה רק יכניס אותו לאותו המצב האומלל שאת נמצאת בו.

אגרוף לקיר, והיד כואבת.

פוך ומאוורר (המזגן מקולקל)

ולילה טוב.

וכולנו יודעים שאת לא תירדמי מרוב כעס.

והים מחר ידפק.