ליהיא וחנוך [מתוך – "רשימות ממיטת בית החולים"]

ליהיא

מן המסדרון נשמע תקתוק של עקבים ורחש צעדים ממהרים ואצלנו במיטה הראשונה שליד הדלת, ושמשקיפה, התרומם לו חנוך ונמתח טיפה, וזקר את סנטרו, ומיד כשנראתה וטרם שתחלוף, שאל אותה בהבעה תמימה וקצת מתגרה, אם היא מוכנה לקיים אצלו ביקור חולים, והזכיר לה שזו מצווה.

היא חייכה אליו והתרחקה, וכבר לא שמענו, אבל לפתע שבו ועלו אותן הנקישות והיו חוזרות, ותכף נכנסה ולקחה כיסא והתיישבה ליד ליד ושלחה את ידה אל זרועו של חנוך ולקחה, כאילו לא הייתה זרות עד לפני דקה, והאצבעות שלה חיבקו מעבר למרפק שלו והזרועות של שניהם היו שלובות ביחד. אחר כך אמרה שהיא ליהיא, והוא אמר לה שהוא חנוך, והסנטר אצלו היה כבר מרוכך, ולא היו ביניהם שלושים שנה ולא היה ביניהם זמן בכלל, ובלי לשאול את חנוך מה ששואלים בבתי חולים, ביקשה שיספר לה איזה דבר מה, כמו אגדה, שתוכל לקחת איתה. משהו שגם ילווה אותה ויזכיר לה אותו, את חנוך, וגם יעודד אותה, כי היא דיברה עכשיו עם הרופאים על המצב של אימא שלה, ושמעה… וכעת היא ממש זקוקה.
וחנוך דילג על הכל שלא היה חשוב עכשיו בכלל, וסיפר לה על אישה אחת יפה בשמלה סגלגלה ובחולצה צהובה פתוחה, כמו שלה, וחיוך ועיניים עצובות, כמו שלה, שקודם לא הייתה ועכשיו היא ישנה, ושמחר תלווה אותו בזיכרון אל הניתוח ותחזיק לו את היד, עד שייעצם הזיכרון ועד שיירדם. וגם כשיתעורר. ואמר שהוא כבר מחכה. והייתה אצלנו מן דממה כזו שמחזירה כל קול, שאף פעם לא הייתה בחדר ואולי במחלקה כולה, שאפילו שהכל אצלם היה בלחישה, שמענו כל מילה.
אחר כך הייתה שתיקה וליהיא הייתה צריכה לבכות והוציאה וניגבה את הדמעות ושוב היו בשקט בלי מילים ומחזיקים ידיים. אז סיפר לה חנוך, שיש לכאב שלה – "להפך", שמרגישים אותו מן הצד השני של הצער הגדול והפרידה, והוא שובל של מתיקות שנמשך לתמיד. כמו זנב של כוכב שנשאר תלוי. ואמר לה שתגיד את זה לאימא שלה, שתיקח איתה, אם היא עוד תספיק.
ואנחנו, אפילו שהיינו עם חנוך בחדר כבר שלושה ימים ולא הפסקנו לדבר, לא ידענו שהוא יכול לראות ולהגיד דברים כאלו, שלמען האמת באותו הרגע רק הרגשנו ולא כל כך הבנו, אבל ליהיא דווקא כן, כאילו שדיברו ביניהם בשפה משלהם.

בעצם, כשאני מספר כעת על ליהיא ועל חנוך, נדמה לי שהכל הכל היה שם – "כאילו". וחבל.

אחר כך היא קמה והתכופפה ונישקה את חנוך במצחו כמו לילד אחרי שמכסים בשמיכה ומותחים, ולפני שאומרים "חלומות פז", ונדמה היה שיש קצת נחמה בעיניים שלה, והלכה.