לטעום את הבדידות, פעם נוספת.

אני כבר לא יודעת מה קורה איתי.
אני לא יודעת איך זה להרגיש שמחה כבר, שכחתי מהו האושר, מה המשמעות שלו.
אני שוקעת שוב בספרים, מנסה לכסות את הפצעים בסיכומים, לנגב את הדמעות עם המחברות, להחביא את הכאב מתחת למבחנים, מטרה למחוק את היאוש עם "טי- פקס".
אני חושבת לעצמי, כאילו מה, אני שוב אחזור לאותה ילדה בודדה חסרת אהבה? לא הספיק לי להרגיש חסרת ערך כל השנים האלה? זה שוב קורה כאילו? עד מתי אלוהים ימשיך לשלוח לי את הבחורים הלא נכונים, עד מתי אני אפתח ואסגר? עד מתי אני אקריב ואשבר? עד מתי אני אהיה ריקה? מתי לעזאזל אני אבין את משמעות האהבה? מתי אני אצליח להסתכל למישהו בעיניים, ולאהוב את מה שאני רואה. למה לי זה לא מגיע? מה לא בסדר בי?
אני לא רוצה לברוח, כי בסופו של דבר אני אאלץ לחזור, ולהשלים את החומר שהפסדתי בבית ספר.
אני לא רוצה לצרוח, כי אני יודעת שהשכנים יצלצלו ויתלוננו, ומי צריך עכשיו תלונה מהמשטרה על הראש?
אני לא רוצה למות, כי למשפחה שלי איו זמן מיותר עכשיו לבזבז על הכנות ללוויה.
אני פשוט רוצה לשבת בחדר שלי, ללמוד למבחנים, להרגיש שאני עושה משהו עם החיים שלי, ולהשתדל להיות כמה שפחות חסרת תועלת. זה מה שאני רוצה. ואתם יודעים מה, לאף אחד לא אכפת. לאף אחד לא באמת אכפת שרע לי, לאף אחד לא מזיז שאני שונאת את עצמי, שאני לא מצליחה למצוא סיבה לקום מחר בבוקר, וזה…זה בסדר. אני מקבלת את זה. אני לא מייללת ומתלוננת על חוסר ההתעניינות הטוטלית מצד החברה, אני דווקא הכי מקבלת את זה. אני גם לא הייתי מתעניינת בי אם הייתי הם. זה טיפה מצחיק, כי הוא* כן התעניין בי. הוא התעניין בי מאוד. ואהבתי את זה. אהבתי להרגיש מעניינת. אבל לא בוכים על חלב שנשפך,ניראה לי… שוב דבר לא באמת חשוב. אסור להתרגש מהדברים הקטנים, וכל הדברים קטנים. החיים הם רק רצף של בעיות. אני רק צריכה למצוא את מקומי. לא חס וחלילה למצוא מקום שבו ארגיש שייכת, על זה כבר ויתרתי מזמן. אני פשוט צריכה לחפש איזו שהיא פינה נידחת ונטושה עם אבן כלשהי שאוכל לשבת עליה ולצפות בחיים מתפרקים לי מול העיניים. להרגיש את הקרקע נשברת בהדרגתיות. לטעום את הבדידות, פעם נוספת.