לטבול במים

לפעמים אני מדמיינת שאני חוצה את קו ההיגיון שמישהו אחר צייר.

הסתכלתי על עצמי מהצד, ולרגע ראיתי את הדבר הכי יפה ופורה שיצא לי להתבונן בו. אז מניין באים הרגעים האלה שאני רוצה לשבור את המראה ולשכוח מזאת שנמצאת שם בפנים?

אני מקווה שלא אחזור יותר למקום שאני זאת ששולחת הודעה ראשונה או זאת שיוזמת להיפגש. כמה עוד בחורה יכולה לסבול בשנים הכי יפות בחייה?
לא מקובל עליי הדבר הזה שהתפקידים של נשים וגברים צריכים להשתוות לגמרי בעולם הדייטינג, אחרי הכל, למה לרוב הגבר הוא זה שבוחר אם הקשר הזה ילך למקום רציני או ללילה חסר משמעות? אז מבחינתי כל ההפשטה הזאת שמתרחשת בשנים האחרונות, היא יריקה ביופי ובטבעיות של חיזור, כבוד והערכה.
קצת קשה אז מפשטים?

אין לי יותר מילים לחוסר הוויה שאני מרגישה ביקום הזה. אולי אם אתעסק ברצינות לפרויקט חיי שאני חולמת לממשו כבר כל כך הרבה שנים, אני ארגיש שאני באמת ממצה את עצמי?