לחזור למלון
זה קרה בתאילנד. היום היה חם והלחות גבוהה ובינינו לבין אריגינו הצטברה נזילות גבוהה שבנכר כה זר העדיפה להישאר צמודה אלינו. דבר מה שראינו או חווינו מלא אותנו כנראה בתחושת הישג או הספק, והצרוף הצדיק לתחושתנו בזבוז על מונית.
עמדנו על שולי המדרכה ופנינו לכביש, מעין קריאה אילמת בתאית לא מדוברת, שהנה צאן המוכנים לגז. כמה וכמה טוקטוקאים, שזה הברחש השכיח ביותר ניסו לגרוף אותנו למסע בן רק 5 הדקות דרך חנות התכשיטים אל המלון, אבל אנחנו כצוק איתן התרנו רק למוניות ליטול חלק במכרז.
האיש הסכים למאתיים והלחתנו באחוריות המונית כי הסכום הזה איננו כולל מזגן, או אולי המזגן היה מסרב בכל סכום שהוא, כבר שכחתי.
היה פקק די סביר לבנגקוק העיר וסמוך למלון פוקעת מרירתה של זוגתי, שחשה לכודה במגוריה הזמניים בין שש שורות מכוניות עומדות. תוך מלמול על זמנה היקר מפז, שמתבזבז לשוא ובניגוד להשלמה הסטואית של הנהגים עם הכרמה המשתקפת מארשתם החמוצה נמסרת לידי האחריות על המאתיים. אח"כ היא חותרת לעבור לצדי שם נותר עוד מרחב לפתוח דלת ופוצחת בהליכי מילוט.
כשהדלת נפתחת דיה והחופש כבר קורץ מקרוב, מתערב הגורל וקמיקזה על טוזטוז רעשני, שתכנן להמריא בדיוק מאותה נקודה מתנפץ אל תוך דלתנו, משתכב ופותח בהליכי כואב.
פורץ כמובן ויכוח בין הנהג, שמסתכל מוכה אסון על דלתו המתעקמת לבין נהג האופנוע, שמלפף את מצחו הדואב. הזוגה שיודעת להעריך, שהנה שעת מבחן מאיצה בי לקום ולנטוש. אבל הנהג דוחה את המאתיים ומצביע בשתי ידיו על הדלת כאומר מי ישלם לי את זה והאופנוען גם הוא מצביע על מצחו כאומר מה עם זה ואשתי מפצירה נלך וכולם מסתכלים עלי.
אני מזדהה עם הרבי, שפוסק צודקים לכולם ואליהם מצטרף הארנק שתלוי מצוארי וגם טיעוניו נשמעים הגיוניים. איכשהו מתפוגג לו הפקק ואני נהג וטוז על יד מדרכה, אשה נעלמת לקניון בצד ואנחנו מתמודדים שניים נגד אחד. אני יותר גבוה, אבל שניהם יותר טרדנים והכל באנגלית לא טהורה.
נהג מאיים שיקרא לשוטר ואני מאשר- למה לא והבטחון בצדק דובר מגרוני. השוטר המיובא די נגד רצונו מתבונן, אומד כוחות ומחליט שלא בשבילו. "לכו לתחנה”. נוסעים, לא רחוק.
עכשיו קצין. "שבו ודברו”, זה הפיאודל האמיתי.
הם מטרטרים בשפתם ואז אני "לקחתי מונית עם שלט מונית רשמי. שהביטוח שלו ישלם”.
"כן" אומר הקצין "אבל הוא לא עשה ביטוח, שב כאן". והוא יוצא עם השניים להסביר להם את מגבלות המצב, כלומר כמה יוציא ממני ואיך יתחלק הסכום.
אחרי כמה דקות נכנס חזרה. מתנגחים שוב סביב הביטוח. "תראה, אם אתה לא מוכן נושיב אותך הלילה במעצר ובבוקר נקרא לשגריר”.
"בסדר" אני משיב בבטחון, "הוא חבר שלי למדנו באותה כתה". מה שנכון נכון.
הוא יוצא להנמיך צפיות. כשחוזר, המצב ברור ונותרה רק שאלת הפרסטיז'ה. מעכשיו תורי לתרום. מתמקחים ואני שולף ומעביר לידיו משהו שווה ערך לחמישים שקל. כשיוצאים, בחוץ ירד הערב והסביבה זרה לי. מבקש שהנהג יחזיר אותי והוא מסרב בזעף, הטוזטוזאי לעומתו מסכים. פחד של נסיעה. הוא מתנער ממני וממהר לחזור לעבודתו
יורד בברכיים כושלות וחוזר לחדר. הזוגה מפסיקה לכוסס אצבעות ומסתערת עלי בהקלה. בסיפור הזה כולם הפסידו. ככה זה במדינות עולם שלישי כשמרשים לאשה.
תגובות (0)