לחזור הבייתה

פעם הם הלכו , ואמרו שיחזרו .
שיום אחד הם יחזרו ויקחו אותי איתם .
פעם .
מאז עברו חמש עשרה שנים , והם עוד לא באו .
הם הבטיחו .
הם הלכו , ולא נראה שאי פעם יחזרו .
אבל אני לא רוצה להאמין בזה , רוצה לחשוב שהם יחזרו .
ויקחו אותי איתם , יקחו אותי מין המקום הזה .
אבל בנתיים , הדבר הזה הוא רק חלום בראש שלי .
כי הם לא חזרו , ולא נראה שהם גם יחזרו .
לא יודעת מי הם , לא איך הם נראים , לא מה קרה להם או מה קורה להם .
הם ההורים שלי .
ואני לא מכירה אותם .
אם הם יבואו , אחשיב אותם לזרים .
אם הם ידברו איתי , ארגיש לא בנוח .
אבל אני רוצה שיחזרו , שנחזור להיות משפחה .
אם בכלל היינו .
הם אמרו שהם יחזרו , ואני אף פעם לא אפסיק לקוות .
אני אחכה , לא אוותר .
ולמרות שקשה לי , אני מתעודדת מזה שבקרוב הם יחזרו .
ויהיה לי טוב .
אני מדמיינת מה שהכי טוב , כי מוטב לחשוב טוב .
פעם ספרו לי שכשמנהלת בית היתומים מצאה אותי בחוץ,
נח לידי פתק ועליו כתוב : " מתי שנוכל, נחזור וניקח אותך. "
ומאז אני לא מפסיקה לחשוב עליהם .
ולמרות שעברו חמש עשרה שנים , אני עדיין זוכרת .
השאלה אם הם זוכרים .