לוסי אהובתי
לוסי אהובתי
כך בוודאי חושבים עליה ארבעת בני משפחת בתי הקטנה, אך מצטרפת אליהם גם אנוכי, עם פינה חמה בלב לזיכרה.
לוסי הגיעה לפני 10 שנים (מבית מחסה לכלבים עזובים) כמתנת יום הולדת לנגה הילדה, והתקבלה מיד כבת משפחה בעלת זכויות שוות אצל כולם.
מאחר וכל אחד מכיר אותי כבעלת פוביה לכלבים (לא שונאת חלילה, רק אוהבת אותם מרחוק, ראו הרשימה שלי על הכלב אמיץ), בני המשפחה בדרך כלל מתחשבים בי, וסוגרים אותם לצערם בחדר, או בחצר, כאשר אני מגיעה.
לא כך הדבר עם לוסי – בפעם הראשונה כאשר הגעתי לביקור, עוד לפני שהספיקו לסגור אותה בחדר, והיא זינקה כלפי כמו כל כלב נורמלי, בשמחה ועם קישקוש בזנב, הרמתי את היד, ביצעתי סיבוב דמיוני סביבי כמו חוני המעגל ואמרתי לה במילים אלו: לוסי, כל פעם כאשר אני מגיעה, את לא עוברת את קו העיגול הזה…והבלתי יאומן קרה. מאותו רגע, ובמשך 10 השנים הבאות, ולא משנה אם הגעתי לבדי או עם עוד בני משפחה, אל כולם לוסי זינקה, ורק לידי שמרה את אותו מרחק עיגול דמיוני. באחת הפעמים הרימה ראשה ונתנה קריאת סופרן ארוכה אשר רוני הסבירה לי שזו קריאת השמחה האולטימטיבית שלה…
לא היה צריך לסגור אותה כאשר הגעתי, לא פחדתי להשאר אתה לבד בחדר (לא לבד בבית, זה כבר מוגזם…), מעולם לא התקרבה אלי. לעיתים קרובות שכבה מתחת לשולחן, במרחק הקבוע, כאשר אני יושבת על הספה וקוראת.
כאשר עוד הייתה תינוקת, והמשפחה עדיין התגוררה ברחוב חת"ם סופר (נגה בת השלוש סיפר לכולם שהיא מתגוררת ברחוב סאדאם חוסיין…), נמנמתי יום אחד על הספה, ולפתע הרגשתי לקיקה חמימה על הלחי שלי, זו הייתה לוסי, שכנראה החליטה שהמרחב המוגן שלי הוא רק כאשר אני ערה. עברתי לסדר היום, אפילו לא סיפרתי לאף אחד, אך להבא נמנעתי לנמנם בנוכחותה, ולאמור את האמת, אפילו זכרתי את אותה לקיקה כנעימה ביותר…
כולם שמעו אותי תמיד אומרת שזו הכלבה החכמה ביותר בעולם.
לפני כחדשיים חלתה, אך המשיכה לקשקש בזנבה, והבנתי שמלבד חולשה קשה לא הראתה סימני מצוקה רבים. בני המשפחה התגייסו לתמיכה בה, נשאו אותה על ידיהם לגינה, וסידרו תורנות בייבי סיטינג. לשמחות משפחתיות תמיד נשאר אחד מהם בבית כתורן, ובששה שבועות האחרונים עבר עידו להתגורר עם ההורים כדי לשמור עליה.
בשבת מצאו אותה ההורים בסלון, הלכה לעולמם של הכלבים,
וגם אני הזלתי דמעה…
תגובות (0)