להתראות
את יודעת? לפעמיים, כשאני מביטה לאחור, עניי עוד מחפשות את שהיה. פניי עוד מבקשות לחזור חזרה אחורה, לזמנים היפים, לתקופות הישנות. אלו שכל יום בישרו משהו טוב. החדירו אור בפניי. בליבי.
אך כשאני מסתובבת חזרה, פתאום הכול נעלם. פתאום אני מישהי אחרת, אני לא אותה אחת שנהגתי להיות. לפתע הכל השתנה. עניי נהיו יותר קטנות יותר, מלוכסנות. עם השנים פניי החווירו. שפתיי התייבשו, כמו לא שתיתי זמן מה. ואוזניי, כמו נאטמו.
למה ואיך ומתי, אני לא שואלת יותר. לא רוצה לדעת יותר. רוצה לחיות בהווה. בלי עתיד, כמו מעולם לא היה. לא רוצה להיזכר, בכלום. כי זיכרונות כואבים, אפילו היפים ביותר, כואבים.
ואת, את היית מישהי חשובה. באמת. את גרמת לי לחייך כל יום, גם כשהייתי ממש שבורה. הצלחת להעלות חיוך על פניי. אך את יודעת? גם זה זיכרון, והוא כואב. הוא כואב כי כמה שהוא יפה, את לא כאן כדי להיזכר ביופי הזה איתי, שנינו ביחד. את מאחורה, כמו מעולם לא עשית צעד אחד לעברי. התרחקת ממני, נשארת שם, באופק הרחוק. וזה העבר. העבר הכואב. העבר הזה שאני, לא רוצה להיזכר בו. אומנם הוא היה עבר כל כך יפה, אפילו יותר יפה מההווה, הוא עבר כואב. כואב ויפה בו זמנית.
אז אני אומרת לך ולעבר הכואב הזה, להתראות.
להתראות ילדה יפה,
להתראות.
תגובות (2)
וואו את כותבת מדהים!! זה ממש מרגש ועצוב ..
מרגש ברמות תמשיכי דחוף באהבה בקי