להישאר חזקה
זה מדהים איך למישהו יש את היכולת לשאוב מאתנו את כל האוויר. את כל השמחה. זה מדהים ומחריד כאחד.
הפעם. אמרתי. הפעם יהיה שונה. הפעם אני חזקה.
אני באמת חזקה.
הדיכאון התחיל לחלחל רק ביום השלישי לעזיבה שלו.
אני באמת לא יודעת מה קרה לגברים של היום. לא שאני ממש מכירה את הגברים של אז. אבל זה מרגיש משחרר להגיד את זה.
אז מה קרה להם?
יש להם איזה אובססיביות עם שרירי התאומים? שהם מחליטים לכווץ אותם בכל פעם שנהיה מעט מפחיד?
הם בורחים.
בלי שום התראה.
קוראים לזה פיק ברכיים.
או שאני לא מספיק טובה.
אבל אני כל כך לא רוצה להגיע לזה.
אמרתי שהפעם אהיה חזקה.
הפעם לא אקח את האשמה על עצמי.
ועכשיו אני כועסת.
כי הוא החליט משום מקום החלטה שקשורה גם לגביי.
אז למה לעזאזל אין לי שום אפשרות בחירה?!
להישאר חזקה.
הלוואי וזה היה קל.
תגובות (3)
): הי. הגבתי לך באופן פרטי.
פיק ברכיים לא קשור לכיווץ שרירי התאומים.
כיווץ שריר התאומים קשור לפעילות לקויה של השריר, לחוסר מגנזיום, לקור אובייקטיבי או לקור פסיכו־סומטי.
פיק ברכיים נובע בדרך־כלל מִפּחד. השאלה היותר מעניינת היא מהו מקור הפחד.
אני לא פסיכולג, כך שתוכלי להתעלם מההמלצה שלהלן:
אם הרבה גברים, שאינם קשורים זה לזה ואינם מכירים זה את זה, קיבלו מולך את אותה התופעה, כנראה שאת מקור התופעה. כעת נשאר לברר למה.
יש לי השערה, אך כאמור – אינני פסיכולוג.
כשמרימים חופן חול־ים על כף היד, החול נושב על־פי כוון ועצמת הרוח; אם לוחצים על החול – הוא זולג מבין האצבעות.
גבר שלוחצים עליו – בורח; גבר שמכילים אותו – מאושר ונשאר.
לגופו של סיפור:
כתיבה נהדרת. ללא שגיאות כתיב או פיסוק, עימוד מזמין, והקריאה שוטפת. דוגמא נהדרת לכך שגם כתיבה אישית יכולה להיות רהוטה, מסודרת ומסקרנת. כל הכבוד.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.
ראשית, תודה על התגובה שלך. על הניתוח, על ההערות וההארות.
דבר שני, כן, אתה לא פסיכולוג. בשביל להיות פסיכולוג דרושה אמפתיה, והתגובה שלך נטולה אחת כזאת.
אני כותבת בצורה אסוציאטיבית. פיק ברכיים אכן נובע מפחד, אחת התגובות לפחד היא בריחה. כתוצאה מריצה ממושכת ולא מושכלת נתפס השריר. אז כן, הודות למנגנונים ההישרדותיים שלנו, פיק ברכיים בסופו של דבר יכול להיות קשור לכיווץ שריר התאומים.
והשאלה המעניינת היא, למה גברים מרגישים איום כה גדול שהם מפעילים את אותם המנגנונים האלה. בבום. בלי התראות מראש.
לא לחצתי בשום שלב. המיומנות שלי היא להכיל. אני פשוט חושבת שהפחד מקרבה הוא כל כך משתק, מבלבל את כל המערכות. אני יודעת את זה, כי אני הייתי שנייה מלברוח, אבל עשיתי עם עצמי עבודה, נכנסתי פנימה. שיתפתי אותו בזה. לא התכוונתי להתחיל לרוץ ולהשאיר אותו המום מאחור.
דיברתי על גברים ברבים, כי לי זה קרה פעמיים סה"כ, אבל כמות הסיפורים שאני שומעת מהסביבה רק העצימו את החוויה שלי. משהו כאן לא בסדר.
שוב תודה.