להיות חזקה (הסיפור שלי)

מה אני יכולה להגיד על חיי? בזבל. עמוק בפנים. ואני לא מצליחה לנשום, אני לא מצליחה לצאת. אני מוציאה יד אחת, נושמת נשימה עמוקה, ונכנסת. הרי איזו ברירה יש לי?לשמוע את הלכלוכים עלי? לשמוע את המילים הגסות? לצפות בהשפלות, בצחוקים? לראות את כולם צוחקים, נהנים, ולשבת בחוץ, בקור, לבדי? להרגיש כמו אוויר? גם לי יש קול! זה פשוט שאף אחד לא מחשיב אותו.
זה לא שאני עד כדי כך בודדה- יש לי קצת חברות. פשוט שרובן, אני חושבת, מתביישות בי. עם שאר חברותיי כיף לי, אבל זה לא שיש להן זמן בשבילי. הן הגאונות האלה, שנרשמו לכיתת מחוננים בחטיבה, והדבר שהן מתעסקות בו כל היום הוא שיעורים, שיעורים, שיעורים. זה לא שאני מאשימה אותן. הן נחמדות ורוצות בחברתי.
אז מה אם אני שקטה? אז מה אם אני ביישנית? אז מה אם אני, בניגוד לכל הבנות האחרות בבית הספר כן אוהבת לקרוא, ושונאת צבעים כמו אדום וורוד וסגול, אבל אוהבת כחול, וירוק וצהוב, ושונאת חולצות בטן, או חולצות צמודות, ואוהבת חולצות גדולות ורחבות, ושונאת נעלי בובה, או עקב, ואיפור, אלא אוהבת סנדלים או נעלי ספורט, ואוהבת פנים טבעיים ונקיים מאיפור? אז שיתייחסו אלי, אבל לא כמו שעכשיו, שיתייחסו אלי בצורה יפה. אני לא צריכה שהן יהיו חברות שלי, ואני לא צריכה תשומת לב. אני צריכה קול, אני צריכה שיקשיבו לי, שיקשיבו מה יש לי לומר.
פה באתר אני מקבלת צפיות, ותגובות מעטות, אבל כל אחת, גם ביקורות, אני מסתכלת ומאמצת. אני חושבת שהאתר הזה, ובכלל בכתיבה בכללי- עולם שונה, של פנטזיה ומדע בדיוני, העולם האמתי ובעיות שונות בחיי- זה מה שעוזר לי להמשיך. ככה אני מביעה את עצמי, מוציאה הכל החוצה, בצורות וסוגים שונים של כתיבה. כל פסקה מובילה אותי למסקנה, שמביאה אותי לעשות מעשה. אני לא חושבת, אני כותבת. בכל מקום, בכל זמן, אני מרימה מבט לשמיים מדמיינת אותי בתור מישהי אחרת, מישהי שאני יצרתי, ואני חולמת להיות כמוהה. הבחורה עם השיער האדמוני, והעיניים הירוקות, תווי הפנים הנקיים, שיודעת להעריך את עצמה כמו שצריך, לא לזלזל בעצמה. הבחורה הנמוכה קצת עם השיער השטני והעיניים החומות, שיושבת ומהרהרת על החיים. ואני מנסה לדמיין את עצמי, בלי כל החסרונות, לפחות בחיצוניות- השמנמנות, הפצעונים. השיער הנפוח והעבה. אבל כן יש דברים שאני אוהבת בעצמי- הגובה שלי, מתאים ונוח יחסית לגילי. צבע השיער שלי, חום בהיר, שמכפר על נפיחותו של השיער. העיניים החומות כהות- הן במבנה עיגול, עליזות ושמחות, אבל יש רגעים שבהם מי שבאמת רוצה ומתכוון להבין מי אני באמת יכול לראות את מה שמסתתר מאחוריהן, את הניצוץ האומלל שמספר על כל חיי- 12 שנים, בשנייה אחת. ראיתי את זה כשהסתכלתי במראה. אבל זהו, בזה מסתיים מה שאני לא רוצה לשנות בעצמי.
ובפנים בלב, כמעט הכל הייתי רוצה לשנות- אני לא רוצה את הביישנות והשקט שלי, אני רוצה לומר דברים שאני חושבת עליהם בלי החשש שכולם יצחקו עלי. אני לא רוצה את הרגישות שבי, אני רוצה לשמוע דברים כמו, "השיער שלך מכוער", או, "את שקטה מדי", בלי לצחוק צחוק מאולץ ומזויף, כשבפנים אני מרגישה כל מילה מפלחת את ליבי כמו סכינים גדולים, רעילים וחדים.
ואולי אני לא צריכה לשנות את זה? אולי אחרים צריכים לשנות את ההתנהגות שלהם? אולי כל מה שהם עושים הוא זה שגורם לי להרגיש כך, לפחות כלפי עצמי? אולי אם הם לא היו מדברים אלי כך, היה לי ביטחון עצמי והערכה עצמית? כן, כך אני תוהה לפעמים. אולי זה לא קשור בי, אלא בם?
דמיינו אותי עכשיו כותבת את זה. ילדה בת 12 וחצי, שמנמנה, פצעונים, יושבת עם קוקו כי היא שונאת את שערה, יושבת על הכיסא מול השולחן, בוהה במסך ובמקלדת ושופכת את ליבה החוצה, יחד עם הדמעות, שלא מפסיקות לרדת, מרטיבות את פני, בגדי ושערי, אבל שקטות כמו דג. עכשיו תסלקו את הדמעות ופרצוף הסבל. תסלקו את רעש הבכי ותשאירו רק רעש המקלדת כשאני מקישה על כל אות שמשלימה מילה מרה המתארת את רגשותיי ואת רעש הרקע של תוכנית הטלוויזיה "קסם של הורים" שאחותי רואה עכשיו. תשאירו את הרעש של מכונית או אופנוע העוברים בכביש ליד, את קבוצת הנערים הצוחקת ועוברת ברחוב בעודם מדברים על שטויות, את רעש מכונת הכביסה שאמי בדיוק הדליקה. דמיינו מול המחשב את אותה הילדה בדיוק, בלי כל הכאב והסבל, כותבת את כל זה, שומעת את הקולות וחושבת, איך היא אוהבת לשמוע אותם, קולות של בית, קולות של חיים, שמזכירים לה שהיא לא לבד. דמיינו אותה חושבת על קטעים לספרים הבאים שהיא רוצה לכתוב. דמיינו אותה יושבת זקופה על הכיסא, משחקת בכפכפים שמתחת לשולחן בוהה במסך ובמקלדת ושופכת את ליבה, ורק את ליבה, בלי כאב וסבל, בלי דמעות. רק את הלב. דמיינו אותה חזקה, מבחינה רגשית. דמיינו אותה בונה סכר גדול סביב ליבה, לא נותנת לפולשים כמו ילדים מציקים, וכאב להיכנס. הם כן קצת מצליחים להיכנס, אבל בתור אחת עם לפחות שש שנות לימוד, מחצית מחיי, היא עוד מחוסנת, ומצליחה לגבור עליהם, ואם לא, היא חושבת על דברים טובים, וגם דברים רעים, רק שיסיחו את דעתה מהפולשים, והם אט- אט מתרחקים. שש שנים. החיצים המורעלים כבר עוברים דרכה. את האושר שבכך היא משאירה. זאת אני. אני הילדה החזקה. אבל אם לא היו מתייחסים אלי ככה, יכול להיות שהייתי חלשה, ועל זה אני אומר- תודה. אני כבר חזקה ומחוסנת בזכותם. אני כבר נותנת לליבי לשמוח מהתגובות המעטות והיפות שאני מקבלת פה באתר, ושמחה עוד יותר לשמע כל ביקורת בנושא העלילה והכתיבה. כדי שאני אדע להשתפר לפעם הבאה.
אני מאושרת מחיי. טוב לי בבית, טוב לי פה. בבית הספר אני יכולה להסתדר.
אני כותבת את זה לא בשביל תגובות. אני כותבת את זה בשביל להבין מה אני מרגישה בחיי, כדי להביע קול בפעם הראשונה בחיי, בלי שאף אחד ייקח לי אותו.
ולסיכום:
החיים הם כמו ג'ונגל, ומעטים האנשים שיודעים להסתדר בו בצורה הנכונה- לא בהשמצות והעלבות, אלא בזכות מי שהם, בזכות מי שהם יודעים להיות. זה לא דבר שכולם מבינים. אני מהמעטים שמבינים. אני מהמעטים שלא נותנים לתנין לטרוף אותם ואת נשמתם, למחוק אותם לגמרי. אם לא הבנתם, התנינים הם אלה שמעליבים. יכולתי להיות ארנבת מפוחדת, לנסות לרוץ בלי מקום להגיע אליו, לשום מקום, עד שאני נכנעת לתנין ונותנת לו לאכול אותי, לאט לאט, בעודי חיה ומרגישה את הכאב. לא בחרתי כך, ולקחתי את הסיכון בלהתקרב. הצלחתי להבריח את התנין, וזה מה שהופך אותי לאריה. הצלחתי להבריח אותו, בלי לטרוף בחזרה. כולם רוצים נקמה מתוקה, כולם רוצים לטרוף בחזרה, אבל זה מראה שאתם בדיוק כמו מי שטרף אתכם. התנין יודע להחזיר. אבל לא צריך לטרוף, צריך להרחיק והלתרחק.
אני מציעה לכולם להיות אריות.