להיות בשבילה/פורקן

המוח נקרע בין הרצון ללכת ולהיות לצידה,
לעטוף אותה כמו כל השאר בחום ואהבה,
לא לתת לה להיות לבד בזמן כזה;
אבל מצד שני,
המחשבה על להיות במקום כזה,
ובמעמד שכזה,
משתקת.
הגוף פשוט לא מסוגל לזוז,
נשאר כמאובן על הכיסא.
מיתרי הקול לא משמיעים ציוץ,
בקושי לחישה קלה.
המחשבה על האובדן שלה מרחפת באוויר,
כאילו מישהו תקע אותה שם עם סיכה,
כזו שרק הוא יכול להוריד.

הרעד והדמעות, קושי הנשימה, אלו ועוד הם דברים שרק אנשים שהיו שם יכולים להבין עד כמה קשה הם היכו בכולנו. לא ידענו איך להגיב, מה לומר, מה לעשות, פשוט בכינו, בכינו כי היא סובלת אבדה עכשיו, וזה תלוי בנו לתמוך בה ולתת לה את הביטחון שהיא צריכה. להראות לה שאנחנו שם בשבילה.
הדפיקות בלב פשוט היכו פעם, ועוד אחת, ועוד אחת, במין מקצב מטורף ששאר מערכות הגוף התקשו לעמוד בו. המחשבות לא הפסיקו להסתחרר ושוב ושוב חשבתי עד כמה מעט אני יודעת, וכמה מעט יודעים עליי. החיים האלה כל כך קצרים ומפתיעים, מלאים בדברים מפחידים שאני לא רוצה לעבור.

איננו. הלך.
לא ישוב יותר. לא ישמעו את קולו.
רק זיכרונות נתרו.
הוא איננו, הלך,
והיא אפילו לא הספיקה להיפרד.

למה אני מרגישה כמו חברה רעה בגלל שלא הצלחתי לגרום לעצמי ללכת להלוויה? למה הדמעות לא מפסיקות לזרום? עם כל שנייה שעוברת אני מרגישה כאילו משהו סביבי הולך להתפוצץ.
איך אצליח להסביר לה למה לא הייתי? האם היא תאמין לי?
והיא כל כך צעירה, בגילי, למה היא צריכה לעבור את זה?! יש עוד כל כך הרבה דברים שהיא לא עשתה, והוא לא יזכה לראות אותה מגשימה אותם…

הכאב שלה כל כך עמוק,
כאילו מישהו ריסק את ליבה.
במובן מסוים זה נכון,
כי אני חושבת שכשאראה את פניה,
מישהי אחרת תהיה שם…
איך עוברים הלאה,
אני מניחה שזו השאלה…