להיות אימא

13/04/2013 754 צפיות 3 תגובות

ברגע שראיתי את אלונה שלי, סוגרת את החדר שלה עם מנעול, ובוכה בפנים- הסקתי שעכשיו התחילה תקופת הנעורים שלה.

אלונה שלי תמיד הייתה ילדה צוחקת ומחייכת, שנמשיה מקפצים מלחי ללחי, ומהאף למצח. תמיד היא הייתה מחייכת ושואלת "למה ככה?" "למה הציפורים מצייצות? "אימא, למה החתול המסכן מילל? יש לו אכול מול הפרצוף!".

היא תמיד היית ילדה שכול העולם סבב סביבה, והיא סבבה סביב כולו תמיד. תמיד היה לה אכפת מכולם, בין עם זו חברה שנפלה ונפצעה, ובין עם זו ציפור קטנה שנפלה מהעץ, ומחשש לכנף שבורה היא הבריזה מבית הספר והביאה אותה הביתה.

אלונה היא ילדה שאי אפשר לכעוס עלייה. היא תמיך חייכה את חיוך המלאכים שלה, חושפת שתיי שורות של שיניים לבנבנות, נוטות כבר לצהבהב. היה לה שיער אדום ולוהט, שהעלה כול אדם באש, מהרגע הראשון. ועייניה היו המים. שתיי עיינים כחולות וצלולות, שחוף מבטחים נראה דרכן.

תמיד הרגשתי בטוחה ליד ביתי. מה שהפתיע אותי,כי אני הרי אמורה להיות חוף המבטחים שלה, סירת ההצלה שלה, או המקל עליו היא נשענת כאשר היא עייפה. אבל היא הייתה המקל שלי, החוף שלי והסירה שלי. בשבילי היא הייתה התגלמות הביטחון והשמחה. אבל היא הבת שלי. אבל היא התנדבה במהירות, ולא היית הל שום בעיה בלהיות החוף הקטן שלי.

יום אחד, כשהיא הייתה בכיתה ח', היא ניגשה אליי, בארוחת הערב, בזמן ששטפתי כלים. החיוך הקטן שלה נמחק מפניה, הנמשים שלה נשארו במקומם, ושיערה היה מדובלל, ופרוע. היא ניגשה אליי, וחיבקה אותי. אבל לא חיבוק רגיל, מכו תמיד. אלא חיבוק אחר, לוחץ יותר, מזמין פחות. דורש תשומת לב, דורש תשובות.
"כן מתוקה" שאלתי אותה מלטפת את הראש האדום, והחם. את החוף הקטן שלי.
"אימא, למה אני מכוערת?" היא שאלה אותי. הרגשתי כאילו גל גדול של מים קרים, נוטפי קרח, שוטף אותי. לחצתי על המתכת הקרה של הברז וניגבתי את ידיי בסינר שלבשתי. נעצתי את מבטי בעייניה הכחולות, שהתנשאו אליי בתחינה.
"מי אמר לך את זה?"
"אף אחד, אני החלטתי"
"באמת? אבל למה, הרי את יפה, חכמה, ואת הבת שלי, וכול מי שאי פעם, יגיד עלייה שהיא מכוערת יחטוף" אמרתי בכעס. משלבת את ידיי על חזי, מסתריות את הביקיני שמצוייר על הסינר שלי.
"אז יופי!" היא קיפצה לרגע במקום "אני אחטוף אהיה מכוערת עוד יותר, ואז אני אתאבד!"
"אני בחיים אל ארשה לך"
"אז אני אקפוץ עכשיו!" היא צעקה עליי. היא רצה אל חדרה וטרקה את הדלת.
אכן.
זהו גיל הנעורים.


תגובות (3)

וואוו.. הסיפור שלך כל כך מרגשש יורדות לי דמעות :(
אה אני אשמח אם תקראי את הפרק השני בסיפור שלי "ספרינג-קאמפ" :)

13/04/2013 11:38

לבתך שער אדמוני?! זהו השער שנולדתי איתו,( ואני מצטערת שאין לי כזה עכשיו ) וכעת הוא התחלף לברוטני,
ממש כמו עיני הכחולות שהתחלפו כשהייתי בת שלוש או ארבע.
וגם לי יש נמשים, וכאשר מישהו אומר לי מילת גנאי אני מחייכת וצוחקת עליו,
או שתעייצי לביתך, שתעמוד מול מראה, ותגיד כול מה שהיא אוהבת בה, אפילו הדבר הקטן ביותר! וככה כול יום ויום יותר דברים יצטברו, וה"בעיות" של התנהגות גיל הנעורים, יעלמו אט אט,
– אני מרגישה כמו איזה בת 20 שעברה את הכול למרות שאני רק בת 13 –

13/04/2013 11:42

לינה וסטורי-ג'י= תודה רבה על התגובות. זה קרה לפני שנתיים :) ועכשיו היא משלימה עם מראה.
תודה רבה שאתן אוהבות את סיפורי
ולינה- להרגיש כמו בת 20 זה טוב, אני בת 45….
תודה רבה שוב,
אסתר

13/04/2013 11:56
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך