להחזיק יד בחושך לזר

היום היה יום לא מוצלח מבחינתי. במידה מסוימת הבאתי את זה על עצמי. כבר יותר מדי פעמים זה קורה לי, שאני נכנס למין בולמוס כזה וקורא את כל הכתבות עד שאני מתחיל להרגיש לא טוב. חש את תחושת הקבס הזו מן העולם, אולי זו השטחיות שבו. אני לא מצליח לשים את האצבע על הנקודה בדיוק. לפעמים אני רוצה שיהיה כל-כך רע. משהו כל-כך רע, שאולי יגרום לאנשים לקום ולהדוף מעל עצמם את האנוכיות, ההתענגות העצמית, ויגרום להם לחבור יחד עבור איזו מטרה אצילית. והמחשבה הזו שאני מוכן להקריב חלק מהאנושות כדי לזכות לראות משהו אצילי, אני יודע שהיא לא בריאה. אבל אני זקוק לתקווה, אני נואש לתקווה במין האנושי, אני רוצה להאמין שיש בו עוד משהו נשגב. אני רוצה לחזות ברוחו של האדם המתעלה בשעת משבר, ואני בוחר בדרך שהיא אכזרית. הבו לי חירות שנקנית בדם, הבו לי תקומה משואה. יש כל-כך הרבה הדר וחסד בסבל שאלהים ברא והעניק לאדם, אני מהרהר לעצמי. אולי המתנה הנפלאה ביותר שהעניק האל לאדם, היא גירושו מגן-העדן.

היום היה יום לא מוצלח מבחינתי. חיפשתי בשבוע האחרון בין הכתבות את המשבר הבא. המגיפה האחרונה לא סיפקה את מאווי. גם לא המלחמה. האנושות לא מצאה דרך להתאחד, להניח בצד את המחלוקות. להיפך. גם מהמשבר הבא, שניצניו כבר הנצו, אני עתיד להתאכזב, כמעט בוודאות. ממון, מין, מזון. אלה הנושאים שמטרידים את האדם הממוצע. לפחות על פי הכתבות שאני קורא. ישנם כמה יוצאי דופן. ישנם אינדיבדואלים, אבל הם לא מעניינים אותי. אפילו משעממים. כשכולם סביבם עסוקים בסיפוק יצריהם הקמאיים, אותם קדושים מעונים נדמים לסהרורים בעיניי.

היום היה יום לא מוצלח מבחינתי. כמו אסיר שמרצה את עונשו, אנוס למראות, לקולות ולריחות של הכלא, מצטנף בפינת התא וממתין שמישהו יקצוב את תקופת מאסרו.

אבל אתמול כשישבתי באולם החשוך, הקולות והמראות השכיחו ממני לרגע את העולם, וכל האנשים מסביבי, נדמה היה שמתחברים לישות אחת, במין טראנס, תחת השפעת המוזיקה. שתי נשים צעירות התיישבו לידי. רציתי לנעוץ בהן מבט ארוך, אבל התביישתי, ואז תקף אותי איזה דחף לא ברור, רצון לאחוז את ידה של זו שלצידי. בלי לדבר איתה, בלי להכיר אותה, בלי לברר את שמה. בלי לפני ובלי אחרי. לא רציתי ממנה דבר פרט לכף ידה. לא מין, לא תשומת לב. רק להחזיק את ידה, להרגיש אותה נצמדת, לחה בכף ידי. אולי קיוויתי שחום ידה יצליח, ולו רק לערב אחד, להציל אותי מעצמי.