להאכיל את הכאב

זה כואב לדעת, זה קשה לגעת, לגעת בכאב.
דרכים נסתרות מצתלבות להן, זה קל להיות לבד. עיניי כואבות מלעזור לעצמי, הלב רגיש בשביל להתעייף, והנפש מתה.
לא צריך לפחד מהכאב, אבל הכאב חזק ממך.
הכל סביב שחור, אך לא מושלם.
רק עם יכולתי לשאול שאלה אחת.
לאיזה דרך אפנה, לאיזה דרך אשתייך, האם צריך להיות חזק בשביל להתמודד עם הלבד הזה?
לא אשכח את כאביי, לא אשכח את עצמי.
לפעמים זה אחרת, לפעמים זה שונה, ולפעמים זה כואב, כואב להחליט.
האם זה שווה?
לא יכולה לעמוד לרגע בידיעה שאני יפול שוב.
זה קשה לעכל את הכאב. עברתי, חוותי, בכיתי והכל בגלל הכאב..
אז למה אני צריכה שוב להתמודד עם זה? , למה אני לא יכולה להחליט מה יהיה?
למה אני זאת שסובלת?
זה חזק ממני, ושוב ליבי לא מחזיק מעמד, הגוף קורס ממנות הכאב שהוא קיבל, האם זה ישתנה?
האם יש עוד תקווה?