לדמיין

"אבא, למה מבוגרים לא מדמיינים?"
"אני לא יודע, אולי כי אין להם זמן לזה".
ענה גיא, אבא של דניאל, שגם הוא שאל את השאלה הזאת בעצמו. דניאל לא רצתה להפסיק לדמיין, ולא רצתה גן להתבגר. תקף אותה פחד שנותרו לה שנים בודדות עד שתתחיל להתעסק בדברים\עניינים של מבוגרים ותפסיק להיות הילדה הקופצנית והמעופפת שהיא עכשיו, ושנים בודדות זה לא הרבה זמן.
"למה אין לך זמן?"
"למה אין לי זמן לדמיין? כי אני צריך לעבוד, ולטפל בך, ולפגוש את סבא וסבתא לפעמים. יש לי עניינים רציניים לדאוג להם."
"גם לי יש עניינים רציניים"
"אבל את ילדה, לך יש זמן להמציא סיפורים ולהתרוצץ כל היום".
הוא הורה לדניאל לצאת מהאמבטיה ולהתעטף במגבת שלה, אחר כך הלביש אותה בפיג'מה והכניס אותה למיטה הקטנה בחדר שלה.
"אני לא רוצה להפסיק להמציא סיפורים ולהתרוצץ כל היום"
"זה קורה לכולם בסוף, דני, זה טבעי. עכשיו תלכי לישון"
"לילה טוב, אבא"
"לילה טוב".
דני חיבקה את בובת הכלב שלה והתחילה להירדם. גיא סגר את דלת חדרה ונשכב על מיטתו, תוהה איך הבת שלו יצאה כזאת שונה ממנו. הוא התקלח צחצח שיניים והסתכל על עצמו במראה, קמטים של עייפות היו לו מתחת לעיניים. כל חייו סביב הילד הזאת והיא בכלל בתוך עצמה.
ואם, באמת, הוא לא יודע איך היא מרגישה, הוא מעולם לא דמיין.