לדאוג לאהובה עיוורת

אהובה יקרה, מדוע אינך יכולה יותר לראות את את הטוב, היופי השקט והלב המלא שאת נותת. לא רק לי אך לכולם, את אהובה.
לא רק על ידי או על ידה הילדות האלה שאוהבות אותך כל כך ולא רק כי זה פרי טיבענו כי אנחנו חלק ממערכת ביולוגיות מורכבת שמכריחה אותנו לאהוב את אמנו, אנחנו אוהבות אותך כי את, זו את.
הסימינים שעל פניך לא משנות את הנפש את התמונה הגדולה שאת חלק כל כך גדול ממנה, את אמא ובת. את חברה טובה ואוהבת אחת שלא יודעת מנוח. הדאגה בליבך תמיד מנקרת, תמיד מציקה ומפחידה.
את תמיד חושבת שאני לא יודעת כשאת עצובה ומתי החיוך על פניך הוא בעצם מסיכה, אך בבקשה אל תשימי אותה גם מולי את אמי, את החיים שלי והאור שנמצא פה גם כשחשוך.
ובזמן האחרון את לא מפסיקה לדבר על עזיבה למקום נורא שבו אני לא אוכל לראות אותך יותר כי את כבר לא תהיי כל מה שתישאר לי זו אבן גדולה וקרה, ולא האישה החמה האוהבת הגדולה שאני כל כך רגילה לחבק ולאוהב.
אז בבקשה תנסי לקחת לך קצת מנוחה כי אני יודעת שההתמודדות עם המחלה היא קשה, אבל בלעדייך אין שמש, ירח וכוכבים השמיים יהיו שחורים והנפש שלי תקרוס החיה הקטנה שיש שם תהפוך לפצועה וההחלמה לא תיהיה אופציה.