לב שבור

למה? למה להרגיש את זה כל פעם מחדש? את הכאב, הלב ששבור לרסיסים, להרגיש את המכה שלו?
להראות גיבורה, לבכות מבפנים.
להישבר כל פע מחדש ולהגיד לעצמי: _____ את לא תתני לו לשבור אותך, את לא תבכי בגללו.
ללכת לאיפה שהוא ולדעת שכשאני אחזור הביתה, יהיה שם מישהו שלא שמח שחזרתי, שלא רוצה אותי, ששונא אותי.
תתארו לכם מה זה ללכת לבית הספר ולדעת שאתה חוזר למקום שבו אתה לא רצוי, ששונאים אותך שם, שבשבילם עתה משרת ושעיר לעזאזל שאפר להכאיב לו כמה שרוצים.
להרגיש את הכאב בלחי, ביד, ואחר כך בלב.
כאב חותך, פתאום, אתה מבין מי האיש הזה באמת.
לשמור את הכאב, את הבכי, בפנים, ובלילה, להוציא הכל החוצה, את הכאב, השינאה, המרירות.
לפעמים, אני שואלת את עצמי, איך יכולתי לחשוב שלא אוהבים אותי?, ואחרי שתי דקות לקבל מענה לשאלה.
אני הולכת להתקלח ושומעת שבחוץ יש מריבה, שהמפלצת הזאת, שקורא לעצמה אבא שלי מרביצה לילד שאפילו לא בן ארבע.
אני נשארת בפנים, ולא כי אני פחדנית, אלא כי אני יודעת שברגע שהוא יראה אותי יהיו לו פתאום עוד סיבות לכעוס.
לשבוע את אחי הקטן אומר לו; "אנחנו עושים הכל ואתה כל היום יושב","אתה שקרן","אתה לא אוהב אותי".
והוא לא יודע, הוא לו יודע שעל כל דבר כזה הוא ישלם. גם הוא ירגיש את הכאב החותך, גם הוא יבכה בלילות, כמוני.
לא לתת לדמעות לזרום, לא לתת לו את העונג שבלראות אותי אותי בוכה.
והכאב ששובר את כולך, לרצות להתאבד, לברוח מהבית.
לרצות לספר למישהו, מישהו שיבין אותי, יתמוך בי, יחבק אותי ויאהב אותי. ולפעמים… לפעמים לרצות לשמור את הכל בפנים, מהפחד שזה יתגלה.
פעם, פעם הייתי שמחה, הולכת לחברים, יוצאת.
והיום, היום אני מרירה, צינית, קשוחה, בגלל שהוא שינה אותי.
המפלצת שקוראת לעצמה אבא שלי שינתה אותי.
לנסות לחזור להיות מי שהייתי.
אבל זה קשה, קשה מאוד אפילו, כי לב שבור, אי אפשר לתקן, אי אפשר לחבר חתיכות קטנטנות כל כך מרוב כאב.
כמו שאי אפשר לחבר חרסינה שנפלה ונשברה.
הבעיה היא, שאני לא רגילה לשקרים, והאיש הזה, המפלצת הזאת, היא דו פרצופית, אומרת שהיא אוהבת אותי ואני מאמינה, ורק אחר כך אני מבינה כמה טעיתי.
כולם משקרים מסבבי, והכאב הכי גדול הוא לדעת שכבר כמעט אין על מי לסמוך