לב צר

לעמוד שם. לבהות בהם. זה מרגיש כמו סכין חדה חדרה לליבי.
אני, מביטה בהם. והם, כמו אינם רואים. מתעלמים. כמו אינני אדם. יורקים לעברי ומתעלמים.
אני. מתהלכת באותם שבילים צרים. שהם, מתהלכים. אך אנני נראית לעין. עמומה. כרוח.
הם לא צריכים אותך. את יודעת זאת. ואינך מנסה אפילו להיראות. כי נמאס לך. נמאס לך שנטפלים אלייך סתם כך, שמנצלים אותך כל פעם מחדש. שזורקים לעברך עצם משומשת. כשמתעלמים כשאת הכי זקוקה לכך. נמאס לך.
אז אני, אני נעלמת. נעלמת כמו מעולם לא הייתי. בחברתם. החֶבֵרָה הרעה. כמו שאחרים אמרו. נעלמת באותם שבילים צרים. כרוח.

הם לא אמרו. אף פעם. שאנני שימושית. שאנני מועילה. שאנני נחוצה. שאנני שווה. אך, הם גרמו לי להרגיש כך. הרגשה איומה. כזאת בלתי מוסברת. כמו ליבי יוצא ממני. מפרכס על הרצפה. כמו זקוק נואשות להצלה, הרגשה כזאת. שאני, לא שווה. כלום. גם כשתמיד הייתי שם. בשבילם. משום מה. הרגשתי כך. משומשת, מנוצלת.

עומדת שם. בוהה בהם. אותם פרצופים שבישרו את מותי. האיטי.
זה מרגיש כמו סכין חדה חדרה לליבי. ויחד עם אותם פרצופים חיסלה אותי לחלוטין.
אני. מביטה בהם. והם, לועגים בסתר. כמו מעולם לא הכירוני. כרוח. בלתי נראית.
והם לא צריכים אותי. אני יודעת. הם נתנו לי להבין זאת. כל כך רשעים. מדוע לא הבנתי זאת קודם, מדוע כעת?

ואני יודעת שכמו אותם שבילים צרים כך גם ליבם צר. כל כך צר. לב קש. נוקשה. אך בלתי ניתן לגילוי. רק אנשים צרים כמוהם יוכלו לראותו. אותו לב שמכוסה ברוע. רוע אין סופי. כמו אינן בני אדם.
תמיד ילכו. ישאירו אותך לבד. כשאתה הכי זקוק להם. ינצלו. ילכלכו. ויחסלו אותך מכל הכיוונים. אלו החברים. בתוכם מסתתר הרוע. בהתגלמותו. לא תמיד ישרים. משקרים. מניפולטיביים. שחקנים מעולים. ישברו אותך. לאט. כשהכי לא תשים לב. תמצא את עצמך שוקע. עמוק, בתחתית הים.
והם לא יהיו שם, כדי לעזור. כדי להושיט לך את היד כמו שאתה, תמיד עשית. ללא תנאים. הלכת. שיכנת. האמנת. בטחת. בהם. באותם בוגדים. באותם אנשים שכל כך כיבדת.

ואני. יודעת שזה קשה. לחשוב בצורה חיובית. גם כשכולם מנסים להפיל אותך. אך לא בהכרח אומרים זאת. בפרצוף. עושים זאת מאחורה. בשקט. שמה תשמע. זה קשה, קשה להתעלם. כשהם מנסים לשבור אותך. מאוד קשה.

וזה מרגיש כמו סכין חדה חדרה לליבי. לבהות בהם. כרוח.