לבכות

תשמעו את השיר יחד עם הקריאה ותרגישו יותר\\פחות כמוני:
תשמעו ולא תדלגו! פשוט תלחצו על זה וזהו.

תמיד קורה לי אותו דבר: בערב של השנה החדשה אני מתפללת שהשנה הבאה תביא לי רק מזל, זה לא קורה, יש לציין.
בחיי הדבר היחיד שאני באמת יודעת שאני עושה מושלם זה להסתיר את עצמי, את האני האמיתית שלי, כי אף אחד לא יואהב אותי כזאת כי אלו הם אנשים, כמו זאבים,קורעים אותך לגזרים, רק מבפנים.
אני מחייכת, ליבי כואב.
הם חושבים שטוב לי, הם טועים.
האמת קשה אך הגיונית, אני לא אופטימית.
אני יודעת לראות את הטוב אך לא לשמוח ממנו ובטח שלא לחייך איתו, כזאת אני.
כשרוצים לבלות איתי אני תמיד מניחה שזה לא בגלל תחושותי או האופי שלי, אלה בגלל משהו אחר כמו הדמות שאני נכנסת לתוכה, הדמות של עצמי, רק שמחה יותר.
בעצם אני כמו בובה, שולטים בי.
"אני אחרת, אני שונה, אני יודעת שתי שפות. למה זה גורם לכם לשנוא אותי?!"
"למה…"
בעצם כל בני האדם שונים, רובם מבינים זה את זה, חלקם לא.
"המוזרים" מבינים אחד את השני. "הדומים" לא.
חבל שכך זה אבל מי באמת מבין מה הולך בעולם כל עוד לא קרה לא דבר?
לי קרה? לכם קרה? לנו קרה. זה לא עוזר אבל בהחלט מקרב בינינו.
אנו לבד. הלא שונים, אלה שלא מתייחסים לכל מי שכמוני, חושבים שאנו בובות שיש רק לצחוק עליהן. בובה. המילה תפורה על ה"דמות" שלי, "האמיתית" כביכול.
יש השונאים את אלה שלא דומים באופי אליהם.
כשאתה מאוהב, לפעמים אתה מגלה שזה לא הדבר שחשבת עליו.
מי שאתה אוהב לפעמים פשוט לא אוהב אותך או פשוט יורק לך בפרצוף, אלה שאתה מאוהב וחסר עונים ולא יכול לעשות נגד הרשע הזה דבר.
הכל תלוי בנו כדי שאיהיה שלום.
אלה עם כן שלום זה מה שקורה עכשיו?
כמו הילדה שבכתה בגג שעל ביתה והתפללה שיעזרו לה ויפסיקו לשנוא אותה על שום כלום.
אבל לעזרתו של ה' היא לא חיכתה וכבר ביום שאחרי דמותה הפכה לאחרת.
הילדה שבכתה היא אני.