לבד
ובשלוש מילים הכל נגמר. כל השקרים שסיפרתי לעצמי. זה דבר פעוט ומטומטם אבל קשה להאמין כמה שזה הכאיב לי. "שי תהיה איתנו" וכל ההזיה שיותר טוב לי פה התנפצה. על מי אני עובדת? לא משנה גם אם אעבור לירח, אני אף פעם לא אהיה עם כולם, כמו כולם. קשה להאמין כמה שזה העליב אותי. הן אפילו לא חשבו קודם, מה עם ענבר המסכנה? לא שי תהיה איתנו ענבר חזקה, היא בטוח תסתדר. הן לא חשבו שזה יעליב אותי, הן לא חשבו שיהיה לי אכפת. אבל אני לא כועסת על שי, היא חברה שלהן, היא ניסתה להישאר איתי, היא לא הצליחה. אני גם לא כועסת עליהן, זה היה ברור שהן יבחרו בה, היא החביבה, הנחמדה יותר. אז על מי אני כועסת? על עצמי. כי לא ניסיתי חזק מספיק, כי אני לא טובה מספיק, וכנראה שגם אף פעם לא אהיה.
תגובות (1)
היי, תתעודדי!
את בחיים לא תהיי לבד, אנחנו איתך!!!
יכול להיות שאת לא תפגשי איתנו אבל תנסי להתחבר עם אנשים אחרים, יעני חוג או התנדבות או משהו… אל תבכי. אני מזדהה איתך. קצת קשה לי להאמין ששבע שנים הייתי לבד לגמרי. בלי חברים, בלי כלום.
אבל יש מצב שתתחברי – כמו שקרה לי – עם אנשים שהיית בטוחה עד עכשיו שבחיים לא תאהבי אותם! אני לא יודעת אם יש לך חברים היום או לא, אבל אם יקרה לך מצב כזה בעתיד – טפו טפו – אל תתעצבי.