לבד

אני תמיד ארגיש לא שייכת
תמיד ארגיש כמו תמונה מודבקת בצורה עקומה מעט לתמונה גדולה יותר
תמיד אהיה "החדשה", ה"לא קשורה" מבחינתי
ולא משנה מה יגידו לי.

אני תמיד אפחד
אפחד לטעות, אפילו את הטעות הקטנה ביותר
שלא יחרימו אותי שוב
שלא אשאר לבד
שלא יצחקו עלי מאחורי הגב

זה מדהים איך אני מרגישה כמו אדם חשוב לפעמים
אך מול קבוצה אני מרגישה כמו גרגר אבק חסר משמעות
בזמן שכולם נוצצים כמו יהלומים בוהקים

לך תסביר לאדם
שבילה שנים לבד במסדרון, עם עיניים מלאות דמעות
מסתכל על קבוצות של אנשים שעוברים לידו, זורקים מבט ומגחכים
שהוא אהוב.

לך תסביר לו שהוא כבר לא לבד
כבר לא בסכנה
לא הולכים לזרוק אותו לכלבים שוב
והוא יכול להירגע

זה כמו צלקת, צלקת נצחית על הנשמה
זה מדהים לראות כמה כאב הלבד יכול לגרום לנפש של בן אדם
כמה מילים חותכות
וזכרונות..
שורפים יותר מאש.

אני יכולה להיות מוקפת באהבה
אבל לנצח אשאר הילדה שנשענה על הגדר
ושמעה את הדברים הנוראיים שאנשים אומרים עליה
וליבה ואמונה באנשים נשברו
ושום אהבה בעולם לא תצליח לתקן אותם