לבד עם המחשבות…

אני הולכת לבד על המדרכה, המבט שלי נעולם על המשך הכביש בו מכונית עכשיו עברה.
הגשם מתופף על גופי אך אני לא מתעניינת בו כלל
הגשם מרטיב אותי, אך אני ממשיכה ללכת ולא לשים לב אליו כלל
אני בולעת את הגוש שנתקע בגרוני, מתחילה לרוץ מתייפחת, אני רק רוצה לרמוס את כל המועקה שעל ליבי תחת רגלי
אך הקבצ שלי מאט, אני מתחילה להתלתל, אני מחזיקה בענף קרוב ושמה את ידי על פי, מנסה רק שלא להשמיע קול.
אני ממשיכה ללכת, גוררת את רגלי על הכביש הרטוב ועל האספלט מביטה, לא רוצה להרים את מבטי
מתפללת רק שתעבור עכשיו מכונית
ושתדרוס אותי תחתיה
שאני לא אשים לב מה קורה סביבי והאדמה תבלע אותי.
אני מגיעה חזרה הביתה, פותחת את הדלת והדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי, אני חולצת את נעליי ונכנסת לחדר, מחליפה את בגדי הרטובים ומשפילה את מבטי, מתלבשת במהירות ומתיישבת על המיטה הקרה
חושבת על ההרגשה
על אותן דמעות שבכל יום מעיניי יורדות
ועל הרגשות שאת ליבי מסעירים ממש כמו בחוץ, סופת הרעמים
אני שומעת נקישה קלה ואחי נכנס לחדרי הקטן, אשר בכל קירותיו מכוסה בפוסטרים, אשר אני בקושי רואה מולי את הלבן של אותו קיר שאליו הגעתי בשנה שעברה
אחי ממלמל אלי משהו והולך לחדרו
ושוב אני נשארת לבד, עם הרגשות והמחשבות
אותן מחשבות אבדניות ואותן מחשבות שמחות שכמעט נעלמות….
כך אני בכל יום, תמיד יש לי את אותה השעה, שזה רק אני עם אותן המחשבות…