מנה פלאפל

בדרך לפעולה בצופים, שבט משוטטי בכרמל. ממשמש בכיסים בפעם העשרים. כרטיסיית האוטובוס שם, המפתח שם, ושתיים וחצי לירות שקיבלתי מאמא, מספיקות בדיוק לחצי מנה פלאפל, גם שם. הליכה לא קצרה לתחנת האוטובוס, ופתאום, משום מקום מוגדר, החלטה. היום, אני, אוכל, מנה, שלמה. לא עולה בדעתי לחזור ולבקש עוד שתיים וחצי לירות, או לבקש להגדיל את תקציב הפלאפל שלי באופן קבוע, למרות שדי ברור ששתי הבקשות היו מתמלאות ללא שום בעיה. ראש ברצפה, מחפש, לאט, עובר את כל שדרות או״ם מראש ההר ועד להדר. חוצה גם מצד לצד כדי לא לפספס, נכנס קצת לרחובות צדדיים, מאה אחוז אמונה. זמן תחילת הפעולה עבר כבר מזמן, ואז, דרך פתח ניקוז שבצד הכביש, בתוך תעלת הניקוז, מלוכלך רטוב ומקומט, מציץ שטר כחלכל של חמש לירות. מאמונה לביצוע, שני ענפים דקים מושחלים ובמאמץ לא גדול השטר בידי. ממשיך דרך רחוב הרצליה, דוכני פלאפל למכביר, אבל לא פה. מגיע לפלאפל שלי, פלאפל הנביאים. מזמין מנה פלאפל, רואה את כדורי הפלאפל עפים באוויר ונוחתים בתוך הפיתה, מוסיף טחינה וחריף אדום מיימי, כרגיל. הפעולה ממילא בשלבי סיום ואין ממש טעם. אוכל בדרך לתחנת האוטובוס, עולה ונוסע הביתה, לבד.