“מי אתה?”

קולך עדיין מהדהד בראשי,
המספר רכב שלך עוד לא יצא ממוחי.
הדיבורים הקצרים איתך,
הבדיחות קרש המשונות שלך.
לא יודעת, אני לא מצליחה לשכוח,
תכריחו אותי, אתה לא יוצא לי מהמוח.
מי אתה? בבקשה תאמר לי כבר,
עוד לפני שתסביר לי את פשר המעבר.
כל כך קשה לי כאן בלעדיך,
למרות שלא היה לי קשר הדוק איתך,
תמיד שהבטטתי בעיניך, הפכתי שמחה.
כנראה שאין לך מושג איזה חותם השארת בליבי,
מאין צביעה כזאת שלעולם לא ניתן להלבין.
גם סוג של צביטה שהתעוררה שעזבת,
לא ידעת שכך אני יגיב, גם לא חשבת.
שאני מדברת עם אחרים עליך,
אני אף פעם לא מספרת הכל בהרחבה.
עוד יחשבו שאני אובססיבית,
לכן אני מעדיפה להיראות נורמלית.
"את מתגעגעת אליו?" אותי הם שואלים,
את אותו הנושא שוב ושוב מעלים.
"בקטנה" בסך הכל בחירה שלו אם הוא עזב,
אך לא קולטים שליבי כל פעם נחרט.
לא, לא התאהבתי בו, אל תיבהלו,
הוא בסך הכל אדם מיוחד שנתן בי אמון,
אז דיי לעשות ממני צחוק ולעגה,
כי שהוא היה הייתם מתנהגות בחוסר טקט מוחלט.
תבינו אותי לרגע, אם תצליחו,
הוא דמות שלעולם לא הייתה לי בחיים האלו.
דמות שכל כך האמינה בי ותמכה,
שתמיד הייתה שם לשאול "צריכה עזרה?"
דמות מלאת אמת ואהבה לכל ברייה,
אז תגידו מה שתגידו, אני עוד יוכיר לו טובה.