לא סומכת יותר. לא.

מכירים את זה? שהכל נשבר? הכל מתמוטט…..הכל קורס ונופל, אתה מבין שוב, בפעם האלף ששום דבר לא יציב בעולם הזה חוץ ממך.
האנשים שאהבת…לא מאמינים, האנשים שאהבת, לא רואים ולא שומעים.
אתה לא מרגיש מוקף באנשים ובכל זאת בודד, אתה מרגיש כאילו אין אנשים.
הם לא יותר.
לא מבינים, לא מרגישים, הם פשוט לא……
ואז אתה מתמוטט. כי סמכת עליהם, כי חשבת שזה יהיה אחרת, האמנת, שזה חייב להיות אחרת.
אתה נשבר כי נתת כל כך הרבה הזדמנויות.
אתה מתפרק כי כולם בגדו באמון שלך.
אתה מתפורר, כי כשאתה צריך, אין שם אף אחד.
אתה לא אומר מילה. אתה ממשיך וממשיך, נושך שפתיים ושותק.
פשוט שותק.
לא כי אין לך מה להגיד, לא בגלל שאתה לא יודע לנסח את עצמך. לא.
אתה שותק כי כבר אין לך כוח.
אתה שותק כי נמאס לך להגיד את אותם המילים שוב ושוב ושוב. להגיד בדיוק, כל פעם מחדש את אותן המילים ולראות אותן חולפות אל מול אוזנים אטומות.
המילים שלך, הדם שלך, הדמעות…כולם מסתכלים, אבל לא רואים, כולם בוחרים שלא להבין, לא להתייחס ולא לשמוע.
וזה נורא.
אין לך בשביל מה ללכת לישון, אין בשביל מי לקום. אין בשביל מה לאכול ולחייך ולהתלבש.
ואז שוב מגיע איזה נשמה טובה אחת, שמנסה להבין, לעודד, עלאקקקקק.
אבל אתה כבר לא מאמין. אתה כבר לא סומך. אין לך כוח להישבר שוב.
אבל מי יכול לסרב לנשמה טובה?איזשהוא חלק עמוק בתוכך מדרבן אותך לתת עוד צ'אנס גם הפעם, איזשהוא חלק שרוצה שתאמין שאתה לא אבוד לגמרי כמו שאתה יודע שאתה.
ואתה סומך. קם. ישן. מאמין. מחייך. מתלבש.
ואז זה קורה. הרגע שתמיד חוזר. אתה מוצא את עצמך לבד.
ואתה שותק.
ואתה נשבר, ואתה מתפורר ואתה מתרסק, ואתה קורס ונופל.
עלאאאק אתה. על מי אני עובדת?
אין על מי לעבוד.
זה אני.