לא נודע

עבר הרבה מאוד זמן מאז שכתבתי בפעם האחרונה, ודווקא כתיבה מהסוג הזה, האמיתי והרגיש. פעם לא הייתי מדחיקה גם אם ממש רציתי, הדף והעט היו נמצאים שם כל הזמן כדי לעזור לי לעזור לעצמי לפרוק את כל הפסולת שהצטברה בתוכי. היום הדברים נראים אחרת, הכתיבה תפסה מקום שונה בחיים שלי ועכשיו המילים עומדות בגרון ומאלצות אותי להוריד קצת את המגננות ולקלף את הקליפות מסביב ללבי, כי לא משנה מה ואיך, המילים תמיד היו ויהיו חלק ממני .
לא פעם כתבתי על החששות שלי מהלא נודע ועד כמה שזה מפחיד אותי והפעם בניגוד לפעמים קודמות, אני מרגישה שהלא נודע הוא הלא נודע הכי מפחיד שנתקלתי בו מימיי. בחודשים אלו אני מסיימת פרק חשוב שלפני כמעט שנתיים חיכיתי לו בכליון עיניים, הוא היה הכל עבורי חודשים לפני תחילתו.
כל כך הרבה פחדים ותהיות ובעיקר מחשבות על איך יהיה ומה יקרה והאם זוהי באמת הדרך שלי והמסלול הנבחר עבורי.
החודשים הראשונים היו חודשים קשים, יחד עם מחשבות נוראיות ותחושת תסכול כואבת וצורמת, הרגשתי כנמצאת בראשו של בור שחור ועמוק והנה עוד מילה אחת קטנה לא במקום ואני מועדת לתוכו. רצה הגורל והקיף אותי באנשים הנכונים, שמילאו אותי בכוחות חדשים ועזרו לי לראות קדימה את מה שאני יכולה ליצור מעצמי במקום החדש והמאיים שנקלעתי אליו.
והנה שוב אני לקראת סוף שיוצר התחלה חדשה שמלווה גם היא בתחושות מוכרות. אבל אני עומדת כנגדן, ראש בראש, לומדת מטעויות שנעשו איך לא לתת לחלק הנעול שבתוכי להשתלט עליי שוב, איך בכל זאת להצליח להיות מאוזנת ולא לתת להרס העצמי שלי לבלוע את נקודות האור שבי.