לא מספיק,

שוכבת על הדשא וחרקים קטנים הולכים עליי כמו במצעד,
מביטה למעלה אל הכוכבים מקווה שאולי יראו לי את הדרך הנכונה,
המחשבות צפות מטביעות את הנעימות שהרגשתי לפני שנייה,
ואני מוצאת את עצמי תוהה אם כל המסע הזה בכלל היה שווה.
אני תמיד נסיתי להיות האדם הטוב והנחמד שרק יגרום לאנשים לחייך,
אבל תמיד נראה כאילו המאמצים שלי לרצות אחרים כה מיותרים,
הם תמיד דרשו יותר ממה שיכולתי לתת ולהעניק להם,
ותמיד נראה כאילו אני צריכה להגיע לרף שהיה גבוההה מדי .
רק רציתי שאנשים יחבבו אותי למרות השוני והכיעור בו הטבע העניק לי,
אך לנצח הייתי המפלצת עם העיניים האדומות מלילות חסרי שינה ומלאי דמעות,
לנצח הייתי השדה שכמעט אף אחד אינו מבחין בה אך ורק בדיחה לאחרים,
לנצח הייתי הנמלה הקטנה שאנשים נוהגים לדרוך עלייה גם כשכבר היא גוססת.
אני הבטתי בהם עם המבט הכי תמים שלי והתחננתי ללא קול שיעזבו אותי,
התחננתי שיתנו לנפשי התמימה מנוחה מעטה כי כבר לא תשרוד את המכות האלו,
התחננתי וכמעט ירדתי על ברכיי שיתנו לי קצת נשימה כי כבר הייתי חנוקה לגמריי,
אך הם המשיכו לזרוק עליי מילים והתיחסו עליי כאל פחות מאדם .
אני עוצמת חזק את עייני ובאמת שאני כבר מבולבלת ותוהה בקול,
למה אני עוד צועדת על במסע שמכאיב יותר משגרם לי לחייך,
למה אני צריכה להמשיך כך,
אם אני בסך הכל פחות מאדם?.