לא מגיע לנו לסבול
הסתכלתי במראה, כעוסה מההשתקפות שלי שהביטה ישר אל תןך עיניי.
אני לא אתן לזה להשפיע עליי ככה.
ניגבתי את הדמעות בכעס, סידרתי את השיער והסתכלתי על עצמי שוב –
אף אחד לא יפגע בי ככה וימשיך לחיות את החיים שלו כמו שהם בזמן שאני מתייפחת בבכי.
ממש לא.
תגובות (1)
בכנות? לא יודעת אפילו למה, אבל הקטע הקצרצר הזה שאין אפילו דרך להגדיר אותו מעבר ל"קטע קצר" פשוט נגע בי כלכך.
קצר ולעניין, הוא העלה בי זכרונות מתקופה קשה שהסתכלתי אני עצמי במראה ואמרתי לעצמי, זו לא אני ואין סיבה שאני אשב כאן בוכה בגלל שמישהו אחר התנהג כמו אידיוט.
מעניין אותי מה או מי גרמו לך להרגיש ככה, ואת צודקת, הם אלה שצריכים להרגיש אשמה בסופו של יום.
אבל חשוב לי לומר שזה גם בסדר מצידו לבזבז עליהם דמעות ולכעוס, כל עוד אנחנו נותנים לזה את הכמה דקות שמגיע לסיטואציה הזו, ואז ממשיכים הלאה. מנגבים את הדמעות, ומיישרים מבט.
כתיבה יפה, כל הכבודה.
בהצלחה בהמשך, המעודדת.