לא לשכוח מי אתה

זה לא מחוסר אחריות ואפילו לא מעצלנות פשוט קורות תקופות שאני מבקש "תעזבו אותי מהכל". כאשר חברים יוצאים למסיבה או לבית קפה אני פשוט אומר להם "אני עסוק". ובבקרים ששה ימים בשבוע תמיד אותו המקרה, זה תמיד או אמא, או שעון, או טלפון מחברים ולפעמים אפילו ממורה. פשוט יש תקופות שאני רוצה להירדם ולא להיתעורר, לא למות אלא פשוט להירדם. ובסוף תמיד החברים סוחבים אותי, אני כמו דג שנסחב אל החוף שהם מנסים להחיות משקים אותי בדלי מים. ואני מודה להם על כך אבל פשוט מבקש "תעזבו אותי מהכל". וכל זה כי אני לא אוהב את האסכולת חשיבה עליה נבנה היום העולם, לברוח ממנה אי אפשר ולהתנגד לה כבר ניסיתי. ושיטת הממשל גם אם העניקה לי חופש גופני ואולי גם חופש מחשבתי, אך היא מכה באינדיבידום שלי וזה מה שמתסכל אותי. העייפות מהמאבק שלי על האינדיבידום גוררת אותי לתקופת שינה של שלוש עשרה שעות ביממה. השנאה שלי כלפי האסכולת הוא הגורם לתקופה אחרת של נידודי שינה ושתיית קפאין ברמה מוגברת ובכל צורותיו האפשריות. אימי אומרת שזה בגלל שאני חלש נפשית, חברים חושבים שאני אדם ביתי יותר, אהבה שלי משווה אותי לקרחון. פעם התביישתי להודות אפילו לעצמי שהכעס, היאוש והעייפות הם המובילים אותי לתקופות אלו. בוקר אחד אני אארוז מזוודה, אקח מפה ואלך, ארוץ, אטוס או אפליג הרחק מהכל ומכולם. ואקח כמובן אותה איתי והיא לא תתנגד הרי היא אוהבת אותי. ושם נהנה ביחד מכל שקיעה, זריחה, גשם ואולי אפילו שלג, עד שאזכר מי הייתי לפני שהעולם אמר לי מי אני צריך להיות. רק אז אמצע את הים ממנו נסחבתי אל החוף.