לא כמו כולם

אמא העירה אותי בבוקר בשבע.
התקשיתי לקום, ובטעות נרדמתי שוב. אמא העירה אותי בצעקות, ואמרה שאני אאחר לגן.
קמתי בזינוק מהמיטה, והלכתי לצחצח שיניים. בשבע וחצי כבר יצאתי לגן. לבד. אמא מרשה לי.
בדרכי לגן חשבתי קצת. הרהרתי לי. שאלתי את עצמי, למה זה כל כך קשה לי ללכת לבד לגן?
אין לי מושג…
כשסוף סוף סיימתי לחשוב, שמתי לב שכבר עברתי את הגן שלי. הייתי ברחוב אחר. לבד. התחלתי לבכות, והייתי היסטרית. התחלתי לרוץ לכיוון השני. הצלחתי לקרוא את שלט הרחוב. 'רחוב הרקפת'… מה זה הרחוב הזה בכלל???
הבטתי סביב. ראיתי פתאום את הגן שלי! רצתי אליו. הגננת שאלה למה איחרתי. לא עניתי לה. הגעתי בשמונה. איך זה יכול להיות???
אמא באה לקחת אותי באחת. היא מצאה אותי פצועה קצת. כרגיל. אני פשוט לא מצליחה להסתדר עם אנשים. הם לא מבינים אותי…
נזכרתי במשהו שאמא אמרה לי לפני שנה. היא אמרה לי שאני לא כמו כולם. היא לא הסבירה למה.
שתיתי מיץ. גם החולצה שלי שתתה. הלכתי להחליף.
הטלפון צלצל. נבהלתי, ונפלתי על הרצפה. עדיין כואבת לי הרגל…
הדלקתי את הטלוויזיה. שחכתי ממנה והלכתי.
אמא לקחה אותי לחוג. היה מ ש ע מ ם !
חזרתי הביתה, והלכתי לישון….
בלילה חלמתי המון חלומות.
חשבתי על זה שאני לא כמו כולם…