לא בחרתי להיות אני

הכל התחיל בגיל 14. הייתי ילדה שמחה, עם חברות טובות… אהבתי את כולם ואת המשפחה ואת העולם הזה.
ואז, זה הגיע. הדבר הכי פחות צפוי הגיע. הוריי התגרשו… אמי נשארה עם ביתנו הקודם, ואבי ברח וניתק קשר עם כולנו, כאילו הוא בכלל לא היה קיים… הרגשתי שעולמי חורב עליי. לא ידעתי מה לעשות. ניתקתי קשר מכולם, לא דיברתי עם משפחתי, הסתגרתי בחדרי ולא הייתי מסוגלת יותר לכלום.
לאחר כמה שבועות מרגע הודעת הגירושין, התחלתי קצת להשתקם ממצבי הקודם. חזרתי לחברותיי, חזרתי לחייך קצת, לשמוח קצת, לא לקחתי הכל לכיוון של הגירושין והבנתי שהם בחרו לעשות זאת רק כיוון שהם לא הסתדרו וזאת הייתה בחירה שלהם.
ואז, בגיל 15 וחצי, אתה הגעת. כן, אתה. אתה שהרחקת את אמי ממני, ששינית אותה, לקחת אותה לעולם אחר, לעולם של הסמים והאלכוהול. אתה, החבר הראשון של אמי לאחר הגירושין. דירדרת אותה לעולם לא טוב ושינית אותה מאמא דואגת ומתחשבת, לאמא שלא אכפת לה, שכל היום לא בבית, וכשהיא כן, היא איתך בחדר שלכם. למה שינית אותה? לאן לקחת את אמא שלי?
הרגשתי עצובה, לא יכלתי לסמוך על אף אחד יותר. הייתי בת יחידה, אז גם אחים לדבר איתם לא היו לי. אמי התחילה להחביא סמים ואלכוהול במגירתה בחדר, התחילה לשים בקבוקים של אלכוהול בכל רחבי הבית. כל כך התגעגעתי למצב שהיה לפני הגירושין, שהחבר החדש של אמי לא היה פה.
הלכתי לבית הספר, קצת מדוכאת. חברותיי שימחו אותי וגרמו לי לשכוח מהמצב בבית. כשנגמר בית הספר, חברותיי ואני הלכנו אל הקניון. בשעה 15:30 בצהריים קיבלתי שיחה ממספר לא מזוהה. שאלתי את עצמי מי זה יכול להיות, קיוויתי בכל לבי שזה יהיה אבא, לא דיברתי איתו כבר כמעט שנתיים. עניתי:
הלו? אבא?
רוני, זה לא אבא, אני מתקשר מבית החולים. אמך הגיעה אלינו במצב קשה ובאיבוד הכרה. נראה שהיא לקחה מנת יתר של סמים. אשמח שתגיעי אל בית החולים בהקדם.
והתנתקה השיחה.
נפלתי. נשברתי. לא ידעתי מה לעשות יותר.
אם אמי תמות, מי יטפל בנו? אויש אמא, לאן הכנסת את עצמך? התחלתי לבכות. רצתי אל בית החולים, עליתי במעלית, שדווקא עכשיו החליטה לעלות לאט. התחרפנתי, לא יכלתי לשלוט בעצמי, הבכי פשוט התפרץ… לא ידעתי מה לעשות, מה אעשה אם אמי תמות? איך אחיה? איך אסתדר בלעדיה? איך חיי יהיו בלי אמא?
הדלת נפתחה. רצתי אל חדרה בתקווה שאספיק לדבר איתה לפני שתיעלם ממני לעד. הגעתי אל דלת החדר, פתחתי אותה. הדמעות עמדו בעיניי ואיימו להתפרץ. איחרתי, היא מתה, הרופאים היו מסביב למיטתה ואמרו לי לא להתקרב. נכנסתי לדיכאון. הדמעות פרצו מעיניי לכל עבר. התפללתי שכל מה שהיה זה רק חלום בלהות ושעוד מעט אתעורר. רצתי החוצה, חזרתי הביתה. נכנסתי מהר לפייסבוק והקלדתי:
אמא, היית הכל בשבילי. תמיד אהבתי אותך, והיום היית איתי אילולא החבר שלך. הוא דירדר אותך, הרס את הקשר שלנו. מה אעשה בלעדייך? את הכל בשבילי! אבא נטש אותי, את נטשת אותי, ועכשיו גם לתמיד. איך אחיה? איך אצליח בלעדיכם? אני רק בת חמש עשרה וחצי, אני עדיין קטנה מכדי להסתדר! אני לא אצליח! בבקשה אמא, בבקשה אבא, תחזרו אליי! אני מתגעגעת כל כך! אני לא אצליח לחיות בלעדיכם, אז אולי עדיף להקדים את המאוחר, ביי אמא, ביי אבא, אמא, אני מצטרפת אלייך. נתראה בקרוב. אוהבת, רוני.
הדמעות פרצו. לא יכלתי יותר!
ראיתי שמיקה, חברתי הטובה ביותר מתקשרת אליי. לא עניתי. רצתי אל הארון, קשרתי כמה חוצות ביחד ותליתי אותם אל דוש המקלחת. לקחתי שרפרף, עמדתי עליו ועשיתי קשר סביב צווארי. בעטתי בשרפרף בחוזקה עם רגליי, והרגשתי את החנק עולה בגרוני, הפסקתי לנשום, עיניי נעצמו, אך רגע לפני, ראיתי את הדלת נפתחת בחוזקה ומיקה, חברתי הטובה, עמדה מאחוריה.
עולמי השנה במהירות מסחררת, מילדה בת 14 שהיה לה הכל, שמחה, אושר, עושר משפחה אוהב, חברות וחברים אוהבים, היה לי הכל, לילדה בת כמעט 16, מדוכאת, אבודה, לא יודעת היכן למצוא את עצמה, מתה.
סליחה. אני מצטערת, אבל לא יכלתי יותר, לא יכלתי להתמודד לבדי עם הכאב. לא בחרתי להיות מי שאני, לא בחרתי להיות אני.