לא, בבקשה אל תגיד לי את זה

די.
זה שאני קטנה לא אומר שהכל תמיד טוב אצלי ויפה, כי אני לא ממציאה את זה.
אני פה וכואב לי, באמת שכואב לי נפשית בכל פעם מחדש שאתה לא מנסה אפילו להבין את הכאב שלי, שאתה גורם לי להרגיש אשמה, שאני הורסת את המצב רוח של כולם עם השליליות הזו, אבל מה לעשות, גם לי מותר להרגיש רע.
כי לך לא היו הורים שהרביצו לך בילדות, שזרקו אותך על הרצפה המלוכלכת בציבור כשהיית רק בן 5 שלא מבין שום דבר מהחיים שלו.
בך אמא שלך לא נוגעת בלי הרשאה, לא נכנסת לחדר המקלחת בכל פעם שאתה מתקלח. ואבא שלך לא אומר לך שאמא נעלבה בגלל שרצית פרטיות בזמן שאתה מנגב את עצמך, הוא לא אמר לך שמרחב אישי זה בולשיט. הוא לא אמר לך שאתה מטומטם כי החלטת ללכת למספרה ולגזור יותר שיער משהוא העדיף.
אז כן, הם כן תומכים בי כלכלית, הם מאכילים אותי ודואגים לי, אבל לא תומכים בי נפשית. בכל פעם שביקשתי מאמא שלי ללכת איתי לרופא בגלל שאין לי תיאבון ובגלל שאני מרגישה עצובה כל הזמן היא אמרה שאני לא משוגעת ושאני לא צריכה את זה. שאני אשמין מהתרופות כמו שהיא השמינה, שהתרופות האלו עושות התקף לב.
ומה עם התקופה שבה סוף סוף הרגשתי שיש לי חיים, שמצאתי חברות? ובכן, התרחקתי מהן בגלל ההורים שלי. הם לא נתנו לי לצאת החוצה מהשעה שש בערב, ולאחר כמה חודשים כבר עברנו לארץ אחרת. ארץ שבה אני מרגישה כבר שאני מאבדת את עצמי לגמרי, הארץ שבה התחלתי קשר רומנטי ממרחק מרוב שלא היה לי כבר אף אחד לדבר איתו. הדבר היחיד שיצא מזה זה ששוב פעם צילמתי את עצמי בעירום, רק שהפעם מעל ל20 פעמים. אני לא רציתי לאבד אותו, הרגשתי שאם אאבד אותו אני אתאבד, מה שלמזלי לא התרחש ואני מקווה שלא יתרחש לפחות לא לפני גיל 30.
אני רוצה הביתה, אני רוצה לישראל. אני מרגישה כל כך בודדה עצובה, כל כך מכוערת ודפוקה. חולת נפש שבסופו של דבר או שתגמור בתור הומלסית בגיל 40 בתוך פח אשפה מסריח, או שתטבע את עצמה למוות עוד לפני שבכלל התחלתי לחוות משהו מהחיים שלי.
אני רוצה שהתחושה הזו תיפסק, אני רוצה שהתחושה הזו תיפסק, אני רוצה שהכאב יפסיק. בבקשה, בבקשה, בבקשה. די. אני לא רוצה עוד שברון לב, לא צריכה עוד בוקר מבוזבז בשינה, לא עוד אכזבה, לא בדידות. רוצה להרגיש טוב, למה זה כל כך רחוק?