לא באותה ליגה

אני לא יודעת מה עובר עליי כי בכל פעם שאני רואה אותך, אני נחנקת וכל ההורמונים שלי משתוללים כאילו שקיבלתי זריקת אינסולין.
הייתי רוצה לומר בקול שאני אוהבת אותך אבל אני יודעת שאין אף סיכוי שבעולם שזה, לפחות טיפה הדדי.
אז לכן אני שותקת כדי לא לפגוע בעצמי.
יום יום אני רואה אותך במסדרונות בית הספר ואני יודעת שאתה לא שם עליי אבל מה לעשות שאני פשוט לא מצליחה להוציא אותך מהלב שלי ובעיקר מהראש שלי, אפילו שעברו כבר שלוש שנים מאז ואני כבר לא אותה ילדה ששלחה לה הודעה ואתה כבר לא אותו ילד בכלל.
אני לא מהקנאיות אבל בכל פעם שאני רואה אותך מחבק בנות אחרות או מצטלם איתן, אני שוקעת במחשבות על כמה שזה היה מוזר אם אני ואתה היינו מתחבקים מול כולם.
לפעמים אני יושבת וחושבת לעצמי אם יש איזשהו סיכוי שגם אתה אולי חושב עליי בדרך כזו או אחרת אבל שנייה אחרי זה אני מנערת את עצמי ומשכנעת את עצמי שאין סיכוי שזה יקרה.
אחרי הכל אני ואתה פשוט לא משחקים באותה "ליגה".
אתה יכול להיות קנאי או סתם פוזל אבל כנראה שאני בחיים לא אדע כי אין מצב שאני אבוא ואדבר איתך גם על השטויות הכי קטנות.
אני יכולה לאהוב אותך ואולי אפילו אתה איפשהו עמוק בפנים מרגיש משהו כלפי אך לא יקרה המצב בו אני ואתה זה יעבוד כי בחיים האמיתיים גבר לא בוחר אישה לפי הנעליים שלה ונשים לא נוסעות בכרכרות כשופות וכשהשעון מגיע לחצות אז החיים האמיתיים חוזרים.
אז אולי אני לא "שקופה" אבל אני לגמרי לא בכיוון שלך וזה בסדר כי כל אחד אוהב את מי שהוא אוהב ואני, אני אוהבת אותך גם אם אתה לא הבן זוג "המושלם" בשבילי ויכול להיות שעם הזמן אני אוהב מישהו אחר יותר ממה שאני אוהבת אותך.
אך תדע שאני לא יפיפייה שתישן ותחכה לך שתבוא תועיר אותה אחרי מאה שנה, אני כבר אמשיך הלאה ואולי יום אחד ניפגש בבית קפה ונשפוך האחד לשני דברים ונצחק על איזה ילדים מפגרים היינו שבחרנו בני זוג לפי "הליגה" שלנו.