לא אוהבת חול

אני עומדת בחוף הים, לבושה בבגד ים זעיר, כמו שכולן לובשות. העיניים שלהם, במיוחד שלו, בוחנות אותי. הם מביטים בי, מזלזלים בי. חושבים (ולעיתים גם אומרים) את מה שאני יודעת כל כך טוב.
וזה מגיע אליי בחלומות, כמעט בכל יום.
״למה לכולן זה בא כל כך בקלות?״. שאלות בסגנון תוקפות אותי לפעמים בלילה, כשאני לא מצליחה להרדם, או בבוקר, כשאני רק מתעוררת.
ואני אוהבת אותה כל כך. היא באמת ילדה מדהימה. אבל מה אני יכולה לעשות? אני לא מסוגלת להשתוות אליה. אני לא מסוגלת להגיע אפילו אל הברכיים שלה, אז כן. קשה לי. אני לא רוצה ללכת איתה למקום שיש בו בגדי ים, ובעיקר לא ללכת איתה למקום שהוא נמצא בו.
אז אני מספרת סיפורים. אני מספרת לה שאני לא אוהבת חול. אני מספרת לה שהריח של המלח מזיק לריאות שלי. אבל זה כל כך לא נכון. ההפך הוא הנכון. המגע הרך של החול כל כך ממכר, וכשאני שואפת את ריח המלח הטהור, אני מרגישה בעננים.
אולי אני לא צריכה למנוע את זה מעצמי? אולי אני צריכה לקבל את עצמי כמו שאני? קל להגיד, קשה לעשות.
כנראה שזה לעולם לא יבוא לי בקלות. אבל מה אני יכולה לעשות? כלום.