לאן נאבדה לה התמימות ?

ושוב אותה שגרה קרה כקרח .
ושוב אותו יום שמתחיל בעייפות גמורה .
ושוב אותו יום שלא נגמר .
ושוב אותה תמימות שנעלמה כלא הייתה .
ושוב אותה "מסיכה" ללבוש בבית הספר .
ושוב אותן הצעקות .
ושוב אותן המחשבות שלא מרפות .
ושוב אותן פנים כחולות שרודפות אותי בחלומותיי .
ושוב אותה אחת ש"רק רוצה שיהיה לי טוב" .
ושוב אותה אדישות שנישאת על פניי .
ושוב אותן השאלות לגבי הצלקות .
ושוב אותו נדנוד – "אכלת?" "למה את לא אוכלת?" .
ושוב אותן החברות המודאגות .
ושוב אותו הסבר ארוך ומייגע .
ושוב אותו שקר – "אני בסדר" .
ושוב אותו דם חם זולג על רגליי .
ושוב אותן רגשות אשם כלפיי אלה שמזמן אינם .
ושוב אותן המחשבות של "מה היה קורה אם" .
ושוב אותה כמיהה לדבר שלא אשיג לעולם .
ושוב אותה שאלה שאין לה תשובה .
ושוב אותו כאב שמפלח את רגלי כשהסכין ננעצת .
ושוב אותו גועל שמשתקף מן המראה .
ושוב אותם הריבים שלא נותנים לי מנוח .
ושוב אותם חברים שלא מרפים .
ושוב אותן בעיות שצצות מכל כבר .
ושוב אותם דיבורים על אשפוז ב"שלוותה" .
ושוב אותו גיחוך אדיש שנבלע בין שפתיי .
ושוב אותו בית ריק שאליו אני חוזרת .

זאת אני .
זאת השגרה של חיי .
תתמודדו או תתפגרו