לאן אברח?

לאן אלך? לאן אפנה? רוצה אני לפרוץ את גבולות היקום. לצאת מהמוגדר אל עבר האחר, השונה, המוזר.
מעוניינת אני בנס שיקרה לי. אולי אתאדה? אולי אעלם?
רוצה אני לפרוץ, לצאת לבחוץ. אם נשמתי הייתה יכולה לעזוב את גופי כדי לעשות טיול קצר בעולם, ומייד חוזרת, אין מאושרת ממני. לפעמים משתוקקת אני בכל נפשי, להצליח. לעשות את מה שאני רוצה.
אני חושבת על כל הפעמים שבהם תהיתי, שבהם חשבתי על הא ועל דא. רציתי כל כך לעוף, לפרוש כנפיים לבנות, גדולות, שיעזרו לי להגשים את חלומי משכבר הימים. פשוט לעוף.
לשמוע את שריקת הרוח באוזניי, להרגיש את הרוח הקרה על גופי, לחוש את השמש הנעימה כשהיא שולחת את קרניה המלטפות. לנסוק מעלה מעלה, עד ארגיש את נשימתי נעתקת ממני מפאת חוסר החמצן, ואז בצלילה חדה מטה, לראות את כל נפלאות העולם. את הירוק שבדשא, את הכחול שבים, את האדום שבגגים, את השחור שבכבישים. להרגיש את שמחת החיים, אך לא לשמוע שום דבר, פרט לשקט. שלווה נצחית. גבוה מעל כולם, לצפות בחיים בהתהוותם.
אך אני כלואה. שתי רגליי דבוקות לקרקע. אינן מאפשרות לי להגשים את רצוני, את משאת ליבי.
כח הכבידה מתנקם בי, כאילו אומר בקולו הארסי "את תישארי כאן, לכודה לנצח". אני מרימה את ידיי אל אוזניי, ממאנת לשמוע. אני כלואה במקום קשה. מקום שממנו אני רק רוצה לברוח.
אני נזכרת במילים הקשות, הפוצעות, הדוקרות. רואה את דמותי, מרגישה את עיניי הצורבות.
אני לא אבכה. מה הטעם?
אני מחזיקה את עצמי. כורכת את זרועתיי סביב גופי. עוצמת את עיניי במטרה לא לחשוב על כלום, אך הזכרונות שבים אליי. ככה זה כשאת מנסה לא לזכור משהו, זה חוזר אלייך במלוא עוצמתו. השקט לפעמים מבורך, אבל את השקט הזה אני שונאת. זה שקט שנוצר לאחר סערה. שקט עבה וסמיך, שמאיים עליי שאשקע בתוכו. אני רוצה לצאת ממנו, אך איני מסוגלת לכך.
אני פוקחת את עיניי, בוהה מולי. ככה אשתדל לא לחשוב יותר. זה לא עוזר.
אני חושבת, מה יש לי לעשות?
מה את רוצה לעשות? אני שואלת את עצמי.
מה יש לך? מה הבעיה שלך? אין לי כל תשובה.
אני מרגישה את עצמי נסחפת אט-אט, שוקעת בתחתית. נעלמת בין ענני הדיכאון שמתחילים להאפיל עליי.
לא! אני פוקדת על עצמי, את לא כזאת.
איך את יודעת? אני משיבה, אולי כן, ופשוט אף פעם לא ידעת?
האמנם?
ידי מתרוממת, וציפורניי מתחפרות בבשרי, כמבקשות למצוא שם נחמה. ידי נלחצת לעבר בשרי הרך, הלבן, שורדים כחולים נגלים בו. מה את עושה?! צועק קול בראשי, ולי אין תשובה. מה?
סהרונים אדומים, כחצי ירח מעטרים את מפרק כף ידי. הם מחייכים אליי כמו שפתיים צוחקות.
אני מרגישה את צריבתם על עורי ואת משב הרוח הקרירה. זה שורף.
אני עוצמת את עיניי, נותנת לשקט לעטוף אותי שוב, אך הפעם ללא כל התנגדות מצידי.
העולם הופך שחור, עת עיניי נעצמות.
כל שאני שומעת אלו הם נשימותיי הכבדות. ליבי כבד בקירבי.
מה עליי לעשות? חולפת המחשבה בראשי. כלום, פשוט כלום.
אני שואפת עוד נשימה עמוקה, ולאחריה משחררת אנחה כבדה.
לאן אלך? לאן אברח?
אין לי כל תשובה.