לאמת אין רגליים (פרק 4)

״המשחק נקרא: ׳המשחק המדהים של מאט ודילן!׳״ הכריז מאט כמו מנחה שעשועון.
״אנחנו נותנים לך משימות ואת חייבת לבצע אותן, אחרת תקבלי עונש״ המשיך והסביר.
דילן הסתכל עליי עם חיוך של ילד בן חמש שעומד לקבל את הסוכרייה שלו.
גילגלתי עיניים.
״איזה מין משחק זה?״ שאלתי ברוגז. ״תשתקי כבר. מתי מתחילים?״ שאל דילן בהתלהבות.
מאט התיישב על הכורסה שבסלון הבקתה, בעט את נעליו המסריחות, הניח את רגליו על השולחן ושילב את ידיו מאחורי ראשו. ״עכשיו. המשימה הראשונה שלך היא לעסות לי את הרגליים.
לחטוף אותך זה חתיכת עבודה, אני מותש!״ אמר בציניות והניח את ידו על מצחו.
גיחחתי למשמע המשימה.
״אני מעדיפה לכרות יד ולא לגעת ברגליים המזיעות שלך״.
״הייתי מציע לך לשקול טוב טוב את המילים שיוצאות לך מהפה גברת צעירה״ מאט הזהיר אותי וקם מכורסתו.
״טוב, את יודעת מה קורה כשאת לא מבצעת משימה? את מקבלת עונש״ מאט אמר והחל להתקרב אליי.
אני מודה שבשלב הזה התחלתי לחשוש.
בכל זאת, אני נמצאת בבקתה נטושה יחד עם שני בחורים ״מקסימים״ שהכרתי לפני שעה, שהתגלו כחרמנים לא קטנים.
שקלתי מחדש את האפשרויות.
״אוחח טוב בסדר״ נכנעתי מעוצבנת.
מאט חייך חיוך מרוצה והתיישב על הכורסה. ״נו, אני מחכה״ אמר בהתגרות.
התקדמתי לעברו והתחלתי לעסות את כפות רגליו שלמרבה הפתעתי היו נקיות ורכות ולא שעירות ומצחינות כפי שדימיינתי שיהיו.
לפתע מאט החל להיאנק (לגנוח).
״אח כן… בייבי זה טוב, אה.. בחיי את טובה״.
הסתכלתי עליו בחוסר הבנה.
״אני מעסה לך את הרגליים לא מוצצת לך״ אמרתי בגיחוך.
״יופי של רעיון זרקת״ מאט אמר והסתכל עליי בחיוך מעושה.
שיט.
״אני חייבת להתחיל לשמור על הפה הגדול שלי״ חשבתי לעצמי.
אחרי עשרים דקות בערך דילן התחיל להתעצבן. ״מתי יגיע תורי?״ שאל בכעס.
״עכשיו, עכשיו״ מאט ענה מרוגז כשהפריע למאסז׳ החלומי שלו.
״סוף סוף!״ דילן הריע.
״המשימה שלך היא: להתנשק איתי במשך 10 דקות״.
מאט השתעל קצת, מופתע מהמשימה.
״אין לך חברה?״ שאל.
״נו אז מה היא בחיים לא תדע״ אמר בחיוך ממזרי.
״איך אתה מעז להתעסק עם אחרות כשיש לך חברה?! עד שמצאת מישהי שלא נגעלת ממך ככה אתה מזלזל בה?! אתה מחליא אותי!״ אמרתי בכעס והנפתי את ידיי לאוויר.
״וואו, לקחת את זה ברצינות״ מאט אמר בחיוך קל.
״אני יודעת איך זה מרגיש להיות נבגדת.
זו התחושה הכי מגעילה בעולם! שלא תעז לעשות לה את זה אף פעם!״ אמרתי ודמעה זלגה על לחיי.
חיוכו של מאט דעך.
דילן השתתק והשפיל את מבטו.
יכולתי לראות שהוא מרגיש רע עם עצמו.
״אני הולך לאלי״ אמר ומיהר לצאת.
(אלי, או בשמה המלא- אליסון, היא חברתו של דילן).
״רגע רגע, אז אני נשאר איתה לבד?״ שאל מאט.
״כן, אני מניח״ דילן ענה והלך.
חיוך שובב התפשט על פניו של מאט.
התיישבתי על הסלון. הזכרונות צפים מעליי.
זכרונות כוזבים הם כמו שדים רעים.
אתם יכולים לנסות בכל כוחכם להסתיר אותם, לנעול אותם, לזרוק אותם לכל הרוחות. אך בסופו של דבר הם תמיד ימצאו את דרכם בחזרה אליכם. וכשזה יקרה, הם יתנקמו בכם וישאירו אתכם מרוסקים.
כשהייתי בת 6 אבא שלי הבטיח שלא יעזוב אותי לעולם, לא משנה מה יקרה.
הוא תמיד הגן עליי ושמר עלי מכל משמר. אהבתי את אבא שלי אהבה אין סופית.
הוא היה האיש היקר לי בעולם.
אימי נהרגה בתאונת דרכים כשהייתי בת 6. הוא היה שם לצידי, הוא ניחם אותי ודאג לי, מנסה להסתיר את אבלו ולשמר את תדמית ה״אלפא מל״ שיצר לעצמו.
אבי מעולם לא הביע חולשה בסביבתי.
מאז האסון הוא היה מלווה אותי לבית הספר בבקרים וממשיך לעבודתו.
הוא מעולם לא סיפר לי על עבודתו וכשהייתי בת 9 שאלתי אותו לראשונה במה הוא עובד. הוא סיפר לי שהוא איש עסקים בחברה מצליחה, אך לא יותר מזה.
בצהריים היה אוסף אותי והיינו אוכלים יחד ארוחת צהריים במסעדה כלשהי. לאחר מכן היה חוזר לעבודתו ומגיע הביתה בדיוק בזמן לארוחת הערב, אותה אהב להכין בעצמו.
זה קרה ביום הולדתי ה- 12.
חזרתי מבית הספר נרגשת ביותר.
הדרך הביתה נראתה לי חגיגית ומיוחדת מתמיד. כשהגעתי, ג׳ונתן- השומר בכניסה לבניין היוקרה שלנו, בירך אותי בברכת מזל טוב. הוא ואבי היו חברים טובים. הודיתי לו ומיהרתי למעלית.
רגלי לא הפסיקה לקפץ מהתרגשות למסיבת ההפתעה שהיה עורך לי מידי שנה.
למרות שאף פעם לא הצליח להפתיע אותי, תמיד העמדתי פנים שהצליח.
דפקתי על הדלת. אין קול ואין עונה.
דפקתי שוב, הפעם חזק יותר- אולי לא שמע. שום דבר.
לבסוף פתחתי את הדלת שלמרבה ההפתעה לא הייתה נעולה.
״אבא?״ חיפשתי אותו ברחבי דירת הפנטהאוז המהודרת שלנו, (כפי שכנראה כבר הבנתם לא היה חסר לנו כסף), אך הוא לא היה שם.
״אולי הוא עדיין בעבודה?״ הרהרתי לעצמי. ״אולי הוא יצא לקנות משהו?״.
הדירה הייתה במצבה הטבעי, לא חגיגית בכלל. התקשרתי אליו והועברתי מיד לתא הקולי שלו.
רצתי לג׳ונתן השומר ושאלתי אותו אם ראה את אבי לאחרונה והוא סיפר לי שיצא בבוקר ולא חזר מאז.
עליתי מאוכזבת לדירה. דמעות שטפו את עיניי. הוא שכח את יום הולדתי?
פתחתי את דלת המקרר ומצאתי קופסה גדולה שבתוכה הייתה עוגת יום הולדת יפיפייה שעליה כתוב: ״לאליס (זהו שמי, למקרה שלא הבנתם), יום הולדת שמח! מאמא ואבא״.
אבא שלי אהב את אימי בכל מאודו.
היינו הנשים החשובות בחייו וגם לאחר מותה לא הפסיק לצרף את שמה לכל ברכה ששמו התנוסס עליה. הם היו כל כך מאושרים יחד וממש השלימו אחד את השני.
המוות הפתאומי שלה ריסק אותו ולמרות שניסה להסתיר זאת ממני ככל האפשר לא היה ניתן לפספס זאת.
כל כך שמחתי באותו הרגע. הוא לא שכח! ואף על פי שהעוגה נראתה מפתה ביותר החלטתי לחכות לו עד שיחזור, כדי שנוכל לזלול אותה יחד.
חיכיתי שעה, שעתיים, חמש שעות.
הוא עדיין לא חזר. ניסיתי להתקשר אליו שוב אך הועברתי למשיבון.
בסופו של דבר נרדמתי על הספה, עדיין עם זר הפרחים על ראשי, מחכה לו בצפייה שיחזור ויפתיע אותי.
התעוררתי בבוקר לקול הטלוויזיה.
היה זה יום שבת אז בית הספר היה סגור.
רצתי לחדר השינה לבדוק אם חזר, אך נתמלאתי אכזבה כשהבחנתי במיטתו הריקה והמסודרת למשעי.
התקשרתי אליו שוב ושוב אבל הוא לא ענה. דמעה קטנה זלגה על לחיי.
אחריה עוד אחת ועוד אחת ופתאום הדמעות הבודדות הפכו לבכי קורע לב.
הרגשתי מן תחושה כואבת שחילחלה בחזי והותירה אותי פגועה, עצובה וכועסת. הרגשתי… נבגדת.
אבא שלי, שהבטיח לי שלעולם לא יעזוב אותי- עזב אותי ביום הולדתי, והשאיר את ביתו בת ה- 12 לבד. בלי משפחה.
לאחר שבוע אזרתי אומץ ופניתי למשטרה, שמיד ציוותה לי אומנת.
למרות מה שמוצג בסרטים, שאומנות הן קרות ואכזריות, האומנת שלי- קאת׳רין, הייתה שונה. היא הייתה אישה מבוגרת ועליזה. הרגשתי שהיא כמו סבתא שלי, אותה לא הכרתי. אפשר לומר שהיה לי חסך משפחתי גדול. לא הכרתי בני משפחה אחרים מלבד אבי ואימי, ולא פעם יצא לי לתהות למה.
המשטרה עשתה את מיטב מאמציה, אולם כולם עלו בתוהו.
לא היה להם אפילו קצה חוט.
אני זוכרת שישבתי בחדר החקירות; נשאלתי שאלות בסיסיות על אבי כמו ״היכן עבד?״ או ״את מכירה חלק מחבריו?״, אבל לא ידעתי לענות עליהן.
רק אז זה היכה בי- ׳הקשר העמוק׳ שלנו היה רק אשליה. איני מכירה את אבי כלל, וכנראה שלעולם לא אזכה להכיר.
במשך זמן רב האשמתי את עצמי בעזיבתו, בטוחה שלא הייתי מספיק טובה בשבילו, שהיוותי עול עבורו, לא הכרתי לו תודה מספיק. כל כך כעסתי על עצמי.
אולם עם השנים הכעס נעלם ואת מקומו תפסו אכזבה וצער.
אבל אל תטעו- לרגע לא כעסתי עליו!
למרות שהשאיר אותי לבד, יתומה מאב ואם;
למרות שהייתי צריכה להתחיל לעבוד בגיל מוקדם כדי לפרנס את עצמי, מכיוון שחשבון הבנק שלו נחסם;
למרות שביזבזתי שנים מחיי בכעס על עצמי;
לא כעסתי עליו.
תמיד תהיתי לאן הלך ומה עשה לאחר שעזב. המחשבה שאולי התחתן עם אישה אחרת שהולידה לו בת אחרת אותה הוא אוהב יותר ממני, לא הפסיקה להטריד אותי.
עכשיו אני כבר בת 17.
אני עובדת בדיינר של דייזי, שהייתה כה חמה וחביבה כלפיי והזכירה לי את אימי.
עכשיו אני מנסה למצוא תחליפים לכל בן משפחה שלא יצא לי להכיר.
אולי במטרה להעפיל על החורים בעברי. עכשיו אני בבקתה הנטושה הזאת.
אני חסרת אונים.
עכשיו אני לבד.
עדיין רוצה לחבק את אבי אחרי כל השנים האלה.
עכשיו אני מתפללת שיצילו אותי.
אני רק רוצה לחזור הביתה.