“כשראיתי אותך בפעם הראשונה התאכזבתי”
"כשראיתי אותך בפעם הראשונה התבאסתי"
זה המשפט שהכי כאב לי. אני לעולם לא אשכח אותו, וכל פעם שאני נזכרת בו הלב שלי מתכווץ.
אני וחבר שלי יצאנו אז שלוש שנים. בילחנו את הסופ"ש אצל ההורים שלו עם כל המשפחה.
הרגשתי חוסר אונים, הם היו 30 איש שלא הכרתי.
הוא הלך ודיבר עם כולם ואני פשוט נשארתי בפינה וחיכיתי שיגמר.
לקראת הערב התחלנו לשתות ולעשן ואני מייד השתכרתי והתחלתי להנות יותר.
הוא השתכר איתי וככה הצלחתי לדבר עם אנשים אחרים.
הערב עבר כולם התחילו ללכת לישון. אנחנו שוכבים מכורבלים במיטה ומדברים כמו שני שיכורים. נהנו מאוד התחלנו לדבר על זיכרונות ודברים, ואז הוא פשוט אומר "כשראיתי אותך בפעם הראשונה התבאסתי" וממשיך לדבר.
באותו רגע כבר הפסקתי לשמוע, הרגשתי איך כל ההרגשה הכפית מתחלפת לי בגוף בתחושות של עצב וחוסר ביטחון.
אמרתי לו שאני נרדמת והלכנו לישון.
מאז עברו שנתיים וחצי והתחושה עדיין נשארה. לו רק הוא ידע עד כמה המשפט הזה יכול להכאיב לי אני בטוחה שהוא בחיים לא היה אומר אותו, גם אם הוא שיכור. אבל לא היה לו מושג.
הוא חשב שאם הוא יגיד שאישיות שלי מספיקה זה מחמאה, הוא לא הבין שהוא גרם לי להרגיש כל כך נורא. אני באמת חשבתי ועדיין לעיתים חושבת שלמרות שאני שמנה אני נראת טוב, זה לא הכל שחור ולבן, אבל כשאני יודעת שהאנשים שאוהבים אותי היו אוהבים אותי יותר אם הייתי אחרת זו מחשבה כואבת…
הרי לפני שניפגשנו דיברנו באנונימיות במשך חצי שנה. הן היו שיחות מטורפות ונהנו בטרוף, היה שם קליק ראשוני שעבד מדהים. דיברנו כל היום כל הזמן, ללא הפסקה עד שהסכמתי להיפגש.
אם אני חושבת על זה היום, למרות שלא בהכרח הייתי מודעת לזה אבל כבר אז פחדתי לאכזב אנשים עם המראה שלי. הרי אם הייתי רזה ויפה כנראה שהיינו נפגשים עוד הרבה לפני, ואם הבטחון עצמי שלי באמת היה גבוהה לא הייתי כל מפחדת.
ואחרי שהסכמנו להיפגש הייתי כל כך בלחץ. לא ידעתי מה לעשות, ממש התחרפנתי.
עד הרגע שניפגשנו ואז הכל זרם. ישבנו בפארק ליד הבית שלי במשך כמעט 8 שעות ולא שמנו לב לזמן. היה כיף בטרוף והייתה כימייה מטורפת.
הדייט שלנו נקטע רק בגלל שקבעתי משהו בערב והתקשרו אליי אחרי איחור של כמעט שעה.
וכשאני חושבת על הפגישה הראשונה שלנו אני רק חושבת על כמה היה כייף, עד כמה זה היה ברור עוד מאז שאנחנו מתאימים.
ואז אני מגלה שהדבר שאתה זוכר זה שהתבאסת שאני שמנה…
אני לא יודעת איך לתאר את תחושת האכזבה שיש לי מעצמי. שלא משנה מה אני אעשה או אביא מעצמי זה לא ישתווה לזה שאני שמנה.
ושלא תבינו אותי לא נכון, הוא אוהב אותי ואני אוהבת אותו. יש לנו זוגיות מדהימה והוא הבן זוג הכי תומך שיש.
אבל לנצח המשפט הזה יכרסם בתוכי ויקח עוד ועוד מהבטחון העצמי שניבנה בקפידה ולאורך זמן.
תגובות (3)
אני חושב שהדבר העצוב ביותר בסיפור הזה הוא, שאת מסתובבת עם תחושות כאלה כבר שנתיים וחצי, ולא משתפת, וקשה לי להאמין שזה לא משפיע בכלל על מערכת היחסים.
אני לא חושב שזה התפקיד שלי לסנגר עליו, ויש סיכוי שהוא יעשה עבודה מספיק טובה בעצמו, אם תתני לו הזדמנות. אני מסוגל להבין את הפחד שלך לפתוח את זה, אבל זה מרגיש לי כבר מוגלתי.
אני מבין את העניין של הדימוי גוף. אני גם הייתי שמח להרגיש ממש מושך. נמאס לי כבר שנשים רואות בי סתם גוש חכם ומצחיק, ולא נתח בשר נאה. אני מרגיש שיש לי עוד המון דברים לומר לך בנושא, אבל מרגיש שחפרתי הרבה בלי לומר משהו משמעותי. מקווה שתצליחו להשאיר את זה מאחוריכם כזוג, ולא תצטרכי להמשיך להסתובב עם זה לבד.
הפוסט שכתבת המשיך להטריד אותי במשך שעות ארוכות. חשבתי עליו והפכתי בו, ושוב ושוב. רציתי לכתוב עוד תגובה, אבל היא לא נראתה לי מתאימה לכאן, אז אשלח אותה אח"כ ישירות למייל. מניסיון מספר התווים בשליחה למייל מוגבל, אז אני מתנצל מראש אם התגובה תראה קצת חלקית.
תודה רבה על התגובה והתמיכה! אני מאוד מעריכה את זה ! :)