כשנמאס

לפעמים מרגישים לא מספיק. וזו טעות להרגיש ככה אבל זה טבעי.
אני מכירה את עצמי יותר טוב מכל אחד אחר ואני יודעת, עם כל הלב, שאני לא אדם שדוחפים הצידה. אני חזקה, ואני דעתנית, ואני אדם שפאקינג דואג לבלוט בכל מקום שאני מגיעה אליו, כי לא נוח לי באחורי הקלעים. ולפעמים אני מרגישה לא מספיק.
לא מספיק מגניבה, כי השיער שלי לא קצר מספיק, והבגדים שלי לא אדג'יים מספיק, ואני אומרת לעצמי להפסיק לחשוב את כל זה כי אני יודעת מה הערך האמיתי שלי, אבל לפעמים המציאות דואגת לעשות הפסקת חשמל לערך העצמי שלי.
אני לא אוהבת כשמשתיקים אותי, אני לא נותנת לאנשים להשתיק אותי, זו זכות שאני שומרת לעצמי בלבד. אז אני תוהה, למה אני שותקת כל פעם ברגע שאני נכנסת הביתה. אני לא רוצה לשתוק, אני רוצה שיעריכו אותי ואני רוצה שיבינו שאני לא פאקינג חזקה או יפה או דעתנית פחות מכל אדם אחר בבית הזה, אבל אני שותקת. כי להיחבא אל הכלים זה דבר שאני עושה תמיד בבית. רק בבית, ולא ליד אף אחד אחר אני נותנת לעצמי להיטמא ברקע בין האישיויות הגדולות של משפחתי.
בגלל זה אני לא אוהבת לחזור הביתה, איפה שאחותי דואגת להזכיר לי שאולי אני יפה אבל לא כמוהה. איפה כשאני מנסה לומר משהו, לא מעריכים את הדעה שלי. ואני חושבת לעצמי מה הפאקינג קטע בזה? ברגע שהם יוצאים מהבית אני הופכת לגאווה משפחתית, כן היא עשתה ככה וככה וכל המורים שלה דואגים להזכיר לנו שהיא מדהימה ושמעתם שרוצים לשלוח את עבודת היחידה שלה לתחרות? לא? אז תשמעו, כי היא עושה כל דבר אפשרי בבית ספר, והילדים שלכם לא.
ואני כן. אני עושה הכל. אולי הנוכחות שלי לא בשמיים, אולי אתם לא יודעים על חצי מהדברים שאני באמת עושה במהלך יום הלימודים, אבל אני פאקינג חכמה מספיק כדי שלא ייראו שאני לא נמצאת חצי יום. כי אני פאקינג חכמה מספיק שאני כותבת דברים מדהימים, ואני במגמות הכי פאקינג קשות, ואני עובדת ואני עובדת ואני מגיע הביתה ואני רוצה לנוח אז אני נחבאת לכלים.
זה שאני לא תמיד צועקת לא אומר שמותר לכם.