כשחבר שלך רוצה להתאבד

כשחבר שלך רוצה להתאבד, מה אתה אומר לו?
תאמר לו שהוא לא ירוויח מזה? הוא הרי גם לא יסבול יותר.
תאמר לו שההורים שלו יסבלו מהמעשה? הוא חושב שהם מתעלמים ממנו.
תאמר לו שהאחים שלי יפגעו? הם הרי קטנים, ומי אמר שהם יזכרו אותו…
תאמר לו שהוא צריך לחשוב עליך? הרי אתם כבר בקושי מדברים, אתם גם רבים הרבה. יכול להיות שהוא יחשוב שלא באמת יהיה לך אכפת. שלא תשים לב שהוא כבר לא איתך.
כשחבר שלך רוצה להתאבד, אתה נותן לו שעה וחצי. אתה אומר לו לשבת ולכתוב. לשבת ולכתוב עשרים שורות לפחות על התאבדות מנקודת מבט אחרת.
אחרי חצי שעה הוא כבר לא רוצה להתאבד, הוא מראה לך מכתב.
אתה יוצא מהחדר, מתיישב על רצפת המסדרון הקרה, וקורא.

'רון,
אני יודע שאתה כבר לא יכול לקרוא יותר, אבל אני יודע שאתה תדע. תדע מה שכתבתי. אני מניח את המכתב הזה על הקבר הלבן שלך, הקבר הלבן והמבריק, שניצב כאן בקושי יממה שלמה.
אתה חסר לי, אתה חסר לנו.
אולי אתה לא מבין את זה, אולי אתה חושב שאני רק מנסה לעודד אותך. אבל אני אף פעם לא מנסה לעודד מתים. כבר הבנתי שהם לא מתעודדים, אלא נשארים קרים, כמו מתים.
ביקרתי אתמול את ליאור. ליאור הקטנה שלך. לא שכחת אותה, נכון?
היא עדיין מחכה שתחזור מהפנימיה, אין לב להגיד לך שנסעת לפנימיה רחוקה, ממנה אף אחד לא חוזר.
גם ההורים שלך חושבים עליך, הם לא פתחו את התריסים מאז שיצאו אתמול להלוויתך. הבית חשוך, וכך גם עיניהם.
ואני עייף רון. אני עייף מניסיונות להראות גיבור. מהנסיונות לטשטש את עקבות הדמעות בעיניי כל בוקר, לפני שאני הולך להתיישב ליד השולחן שלנו, שעכשיו הוא רק שלי.
אתה חסר לי, אתה חסר לנו. אתה חסר לכולם. אתה לא יכול לחזור. ואני כועס על עצמי, שנתתי לך ללכת.'