כשהלכת

אתה הלכת והשארת אותי לבד.
אני בטוחה שלא הבנת את המשמעות של זה, של הרגע שקמת והלכת.
לא ידעת מה זה יעשה לי, לא ידעת שאני לא אפסיק לבכות.
לא ידעת שבכל יום שעובר הגעגוע מתחזק.
אני לא יודעת איך הרגשת לגבי, אבל אתה היית חשוב לי כלכך, לא רציתי שתלך אף פעם.
כנראה שזה לא הספיק, רצית משהו אחר. אז הלכת.
השארת אותי שבורת לב, על אף שלא אהבתי אותך, אף פעם לא התאהבתי בך.
אבל היה בך משהו ממכר, גרמת לי להתמכר אלייך.
למרות שלא תמיד היה לנו את השיחות העמוקות ביותר, עדיין אהבתי לדבר איתך. לדעת שאכפת לך, למרות שידעתי שאני לא זאת שהיה לך הכי אכפת ממנה.
אני לא יודעת אם גם אני הייתי חשובה לך באותה מידה שאתה היית לי, אבל זה לא משנה עכשיו. כי אתה הלכת.
אף פעם לא אשכח את השיחה האחרונה, הדמעות בכלל לא עמדו. וחשבתי שהכל בסדר, כי כבר עברתי את זה כלכך הרבה פעמים, שאני לא אבכה.
אבל בסוף זה הגיע, זה היה קורה כך או אחרת. אחרי כמה זמן זה פשוט הגיע. ואני בכיתי כלכך חזק. הכלבה שלי התכרבלה בחיקי, כאילו ידעה שאני עצובה וניסתה לנחם.
ליטפתי אותה ובכיתי, הייתי כלכך עצובה.