כשאתה שומע על פיגוע…
כשאתה שומע על פיגוע, אתה מקווה שאף אחד לא נפגע.
כשאתה שומע שיש פצוע קל, אתה אומר 'ברוך ה' שלא היה גרוע יותר.
כשאתה שומע שיש פצוע אנוש, אתה מיד מתפלל לרפואתו.
כשאתה שומע שיש הרוג, אתה בהלם.
כשאתה שומע שיש שני הרוגים, אתה מזועזע.
כשאתה שומע ששני ההרוגים האלה היו הורים, אתה מבועת.
כשאתה שומע שהילדים שלהם ראו אותם נרצחים, כבר אין מילה אחת לתאר את מה שאתה. אתה צריך הרבה מילים.
יש לך מועקה בלב, ומשהו חוסם לך את הגרון. הדמעות עולות במהירות, אתה כבר לא שומע אנשים מסביבך. הידיים שלך רועדות, והרגליים משותקות
וכשאתה שומע את זה אחרי שזרקו עליך אבן פעם, אתה לא רוצה לצאת יותר מהמיטה. אתה רוצה לשכב שם לנצח, בחושך, לבד.
שני אנשים יקרים נרצחו הערב. שני הורים, לארבעה ילדים, שהיו איתם במכונית.
אתה חושב על עצמך, על המשפחה שלך. אתה מפחד ללכת לישון. אתה מפחד מהמחר. אתה מפחד מהרגע בו תצטרך לצאת מהמיטה. לחייך לאנשים ולהסתיר את העובדה שאתה מזועזע. להסתיר את העובדה שאתה מפחד לנסוע ללימודים. להסתיר את העובדה שאתה מפחד לתת להורים שלך לנסוע, כי אתה מפחד שהם לא יחזרו.
אז אתה מצמיד את רגליך לגופך, מחבק את ברכיך, עוטף את עצמך בשמיכה, ומצמיד את האוזניות לאוזנייך.
אתה עוצם עיניים רטובות ונותן לחושך להשתלט עליך, בתקווה שהאור של המחר לעולם לא יגיע.
תגובות (21)
ערבה! את בסדר?????
מדהים כואב ואמיתי.
ויש להם 6 ילדים שני הגדולים (בני 10 ו11 ) לא היו שם. ואת צודקת. זה נורא. אני זוכרת את היום שבו אבא שלי איחר בחמש שעות ואמא שלי גם לא חזרה עדיין מהלימודים והייתי בטוחה שקרה להם משהו. זה נורא! אני שונאת את זה שחיינו בעזה פחד. אולי רב הזמן לא הרגשתי אבל תמיד אחרי פיגוע הפחד הזה חזר. ואי אפשר למחוק את הזעזוע הזה. אני זוכרת את היום לפני 4 שנים שבו זרקו בקבוקי תבערה בישוב שלי ואיך אמא שלי חזרה בריצה וצרחות הבייתה אחרי שהבקבוק כמעט פגע בה ובאחותי שהייתה בת שנה. זה היה מפחיד. מאותו יום לא העזתי להתקרב לתחנה שבה זה קרה. וכשהייתי חייבת ללכת לשם ראיתי את הכתם השחור שנשאר במקום שבו הבקבוק פגע. זה נורא.
כזה
חפרתי
ריגש אותי, כולי צמרמורת, פשוט מדהים!!
תודה
אני תמיד נכנסת למעין בועה בכל פעם שאני שומעת על פיגוע, אני תמיד דוחקת את המידע המבעית הזה למקום רחוק בשכל, מקום אפוף בערפל.
אני לא קוראת בחדשות ולא מסתכלת בעיתונים, לא מביטה בתמונות ולא צופה בדיווחים רק משקיפה לי מהצד על הערפל הקודר שבמוחי שבעזרת ה' לעולם לא יתבאר
ואת/אתה פשוט הוצאת לי את הרצח הנפשע הזה מהערפל שבמוח ושיטחת אותו במלו כיעורו ואמיתות מול העיניים אשרייך שעשית כך!
רק שעכשיו כשאני לבד וכל הצער והפחד לופת אותי האם גם עכשיו עלי להודות לך?
נרצחים יקרים כל דמעה ופחד שה' יאסוף ממני בגינכם יהיה לעילוי נשמותיכם. אמן.
אני בת… ותודה..
אני גרה בשומרון, ביקיר. היה את הסיפור של אדל ביטון (הי"ד)? היא הייתה מהיישוב שלי… בכל פעם שאני שומעת משהו על אבנים, ירי ופיגועים, אני מיד מתקפלת, לא מסכימה לדבר עם אף אחד.
אני אישית לא הייתי מודה לעצמי. כתבתי מתוך כאב אישי שדופק לאנשים על הדלת ובורח. אני יודעת שכאב כזה מכאיב לאחרים….
אני מבינה אותך ומשום כך כל ההסטריה
והאשמות, זה הזכיר לי קטע שכתבתי שנה שעברה לטקס יום הזיכרון לזכרן של טלי והבנות(רוני הייתה חברה שלי)
אני אשמח לקרוא אותו
אני לא זוכרת הרבה, לא את המילים, וגם לא את הריחות והצבעים.
אבל את הכאב, את השבר אני לא אשכח לעולם
אני זוכרת טלפונים, הרבה טלפונים כשאמא מנסה להבין מי נפגע, אני זוכרת את המבט, המבט של החרדה המשתקת ואת התקווה שלי שהם לא אנשים מוכרים.
רק אחר כך כשזעקת הכאב של אמא נשמעת, רק כשאמא נשברת ביפחות בכי
אני יודעת, אני יודעת שאני מכירה את הנרצחות, שהן אפילו קרובות אלי מאוד.
אני בוכה, כי אמא בוכה, אני מתפרקת כי אמא מתפרקת.
אני לא מבינה, איך אפשר? איך ילדה בגן חובה מבינה שאין לה חברה? שמישהו רצח אותה? אני יודעת איך,
הרוצחים הסתכלו להן בעינים, ממש כשם שאני הסתכלתי לה בעינים.
רק שונה,
אני אהבתי הוא שנא, כל כך שנא שהוא רצח אותה, אותן, את המשפחה שלה, שלי, של קטיף. ומה הן עשו לו? כלום! רק נלחמו במלחמה של כולנו במלחמה שתשמור על הבית.
אני זוכרת את השבת. גיהנום של זיכרון, אני הולכת צמודה לאמא בוכה, כולם בוכים, נערות אמאהות ואבות, הם עומדים בקבוצות מקובצים ובוכים, וידי כולם משולבות, רועדות מקוות לאחוז בידים שלהן של טלי, הילה, הדר, רוני ומרב
ואז… אני מבינה שהן אינן
ואוו. שברת אותי.
מבינה איך הרגשתי כשקראתי את הקטע שלך?
אין מילים. פשוט ככה.
מכאיב, מדהים וכל כך נכון.
קטניס אוורדין, סוף.
זה פשוט מזעזע מה שקרה. אין מילים לכמה זה נורא.
הסיפור עצמו מאוד יפה..
ערבה,פשוט כתבת את כל מה שאני הרגשתי מאז ששמעתי על הפיגוע..זה כל כך אמיתי .
קטע עצוב ומרגש. המילים מספרות הכל.
זה לא פייר שילדים לא יקבלו יותר חיבוק מאבא ואמא.
מתחשק לי לבכות עכשיו, אחרי שקראתי א.
את הקטע שלך. אתמול כששמעתי על הרצח הייתי מזועזת. ועכשיו את תיארת בדיוק איך אני מרגישה. איך תמיד הרגשתי כשהיו פיגועים… שימות בייסורים, מי שעשה את זה.
בערך מה שאני הרגשתי, רק במימדים קטנים יותר, דירגתי 5